כדי להבין את הנובלה יוצאת הדופן ‘הסבך’ מאת עודד ווללקשטיין, אבקש לחזור לראיון שערך הפרופ’ לספרות דן מירון לדלית קרפל במוסף הארץ, בו טען מירון כי:
בעברית אין לנו היום יוצר שמסוגל להתמודד ולכתוב בסגנון של הכוזרי, המדרש, הרמב"ם, של דון יצחק אברבנאל או של המהר"ל מפראג או של סופר עברי בן המאה ה-18 בגרמניה או איטליה, כמו מאפו או יל"ג".
הטענה של דן מירון תחגוג בקרוב ארבעה עשר חורפים. כעת, הייתי שמח לאתגר את הפרופ’ עם ספרו של עודד וולקשטיין ‘הסבך’.
מדובר בצומת בספרות הישראלית שכן זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שישנו סופר חדש עם קול ברור ומקורי,כזה שיכל להפוך לדיאלקט חדש בשפה העברית.
לראייה- הסופר יונתן יבין הוציא את הספר שמרבית לפני כמה שנים ובו הוא כתב בסגנונות שונים של עברית (ברנרית, ביאליקית ועגנונית, למשל). אם הספר היה נכתב היום, היה ראוי שיקראו לשפה החדשה ‘וולקשטיינית”.עודד ולקשטיין עצמו, מזכיר את אב המשפחה המתואר בספר כמי ש-“אוסף פתקים כמו מעשן האוסף מן המדרכה בדלים שהושלכו ומחיה אותם ביניקה רעבה. כך עושה הסופר לפיסות של עברית שאסף במהלך ההיסטוריה, ופיסות של חזויונות ‘קינגים’ עליהם אסביר בהמשך.
למרות נראותו הקטנה של הספר בעל מידי ספר כיס, מדובר בספר בעל נפח אנושי אדיר, שקטנו הסופרלטיבים מלתאר. אוכל לתת את הדוגמא המשונה הבאה כדי להבהיר את דברי: סבא רבא שלי, פרופ’ חיים חנני ז”ל כתב דוקטורט שלם על כך שאפשר לצבוע כל מפת שטחים רציפים, באופן שכל שתי מדינות בעלות קו גבול משותף נצבעות בצבע שונה, תוך שימוש בארבעה צבעים בלבד.
אורך הדוקטורט (שנכתב בשנות ה-40′)- כלל ח”י עמודים כולל דף שער.
כמובן שהיום דוקטורטים התנפחו למימדים שנע בין- ‘בלתי קריא’ לבין ‘בלתי אנושי’, אבל המסך נותר כפי שהוא.
סרטונים נוספים של 'עושה רוח'
הסבך היוליססי של וולקשטיין
לנסות להסביר את וולקשטיין זה כמו לנסות להסביר את ג’יימס ג’ויס. עלילת הרקע עוסקת באב ובן שנקלעים לרצף הרפתקאות בפארק עירוני עלום שם (המוכר לכולם כפארק הירקון, הודות לסימן המזהה- כדור פורח מרחף בשמיים).
לתוך העלילה המצומצמת, וולקשטיין שוטח יריעה של דימויים, איזכורים, ותובנות ספרותיות בתוך סדרה של מפגשים שנעים בין מציאות-דמיון-וסיוט.
כשאני אומר תובנות ודימויים ספרותיים, אל תרוצו להומרוס ושירת הניבלונגים. מקור ההשראה של וולקשטיין אומנם מגיע מהספרות הקלאסית, אבל מקור נוסף ולא פחות שוצף הוא עולם ספרות המתח שסטיבן קינג עומד בראשה. וולקשטיין לא מתבייש בכך, להפך. בפודקאסט ‘העשירייה’ ריאיינתי מספר אנשי ספרות בנוגע לשאלה ”איזה סופר ראוי בעיניך לקבל את פרס נובל לספרות’. תשובתו של וולקשטיין הייתה פשוטה : סטיבן קינג.
מערבוני ספגטי, סושי, ותושבי בבלי
היחס של עודד וולקשטיין לסטיבן קינג מזכיר את הגלגולים השונים של הקאובויים והסמוראים המופלאים. הסרט האמריקאי שבעת המופלאים בבימויו של ג’ון סטורג’ס היה גרסה אמריקאית לסרט היפני של אקירה קורוסאווה משנת 1954, שבעה סמוראים . קורוסאווה עצמו קרא מערבונים בתור ילד והסריט אותם כסיפורי שוגונים. (כפי שטען דורון פישלר, בהסבר על פרק בסדרה ‘ווסטוורלד’ שבעצמו הציג פרק ‘מראה’ בסגנון סמוראי לסדרה על פארק בסגנון המערב הפרוע. לכו תבינו).
השורה התחתונה היא שמעברים כאלו בין ספרות אימה בעלת איכויות משל עצמן. (בעניינו של קינג, עודד וולקשטיין מצהיר על כך שלדעתו האיכויות של הסופר האמריקאאי- מצוינות לעיתים, אבל מתפספסות בתרגום או בקריאת החתף של כתביו).
לדעתי נעשתה כאן פעולה הפוכה. עודד וולקשטיין, בעל הבנה מעמיקה בעברית, קרא את סטיבן קינג והצטער על כך, שבתוך המנה הגדושה של של האימה לא מבחינים בתבלין המיוחד של השפה. כאשר כתב את ‘הסבך’, הוא עשה הפוך, העניק מנה גדושה של שפה עשירה והותיר את האימה הקינגית כתבלין. לדעתי’ הגרעין הסְבַכְוֹנִי של ‘הסבך’ (הן ברמת השפה והן ברמת קיפול התובנות והמשמעויות לתוך עלילה מזוקקת), יכול להיקרא בקלות ‘רבה’ יותר בקרב יוצאי גילמן מאשר בקרב הקוראים הממוצעים של קינג (עם מעריצי הסופר- הסליחה).
הנובלה ‘הסבך’ כתובה כך, שוולקשטיין עומד מעליה בקשת, עם רגל אחת בביצת הסיוטים של קינג ועם רגלו השניה באוטוסטרדת הספרות המודרנית שבה חולפים פרוסט, ביאליק, ווירג’יניה וולף, עגנון וקורמק מקארתי.
למעשה, וזאת יבינו (כנראה) בעיקר קוראי הספר: במבט לאחור לא ברור האם וולקשטיין עומד מעל הסבך או שהוא מחזיק אותו בין ידיו בתוך כדור שלג.
הסבך עודד וולקשטיין רוח צד יצא לאור ע”י הוצאת דביר, בשנת 2019, מכיל 168 עמודים,
