לאחרונה נקלעתי לגוואנזו שבסין ומצאתי דרך מרתקת להתגבר על השעמום של העיר המנומנמת- משחק דרכים אינטואיטיבי ואינטרקטיבי יחד עם צמד הבטלים בשישי.
לפני שמונה שנים טיילתי במזרח בין לאוס, קמבודיה, ויטנאם ותאילנד. לצורך הטיול הורדתי אי-אילו פרקים מאתר אייקסט שהכיל בעיקר את הפודקאסט ‘עושים היסטוריה’ וכן את מיטב תוכניות ‘ציפורי לילה’ ששודרו באותה התקופה.
שתי תוכניות כבשו את האוזניים שלי באותו הטיול. הראשונה היתה ‘ציפורי לילה מתגעגעות’ עם רועי בר נתן ושחר סגל, השניה היתה ‘ציפורי לילה עושות עניין עם נתן דטנר ואודיה קורן’.
ההאזנה הרציפה לשניים, במעין בינג’ של טרחנות ופולניות קירבה אותי לפתרון שתי חידות משמעותיות ביותר של חיי. הראשונה- חידת ההורים שלי. דטנר ואודיה, הורים לילדים בני גילי, נתנו לי להציץ לתוך שק החרדות, הדאגות ,התהיות, והצקצוקים שהופנו (ועודם מופנים כלפיי). הדאגה הפולנית, והאהבה המגוננת המתבטאת לא פעם בריבים ומתחים, התגלתה מולי ומיפתה מחדש את סבך היחסים הביתי שלי.
החידה השניה שנפתרה לנגד אוזניי היתה חידת התאטרון. באותם הימים עמדתי לפני לימודי משחק, נחוש כמו ז’אן קלוד ון דאם, צמא כמו אדמה מדברית. דטנר ואודיה נתנו לי להתוודע ליומיום של חיים על הבמה. השגרה המבורכת של המזגנים המקולקלים בהיכל התרבות באשדוד, הבמאים היומרניים שהופכים את חדר החזרות לפאסדה מגוכחת, ההמתנה ליד הטלפונים לתפקידים חדשים, והצורך התכוף ‘להמציא את עצמינו מחדש’. קיבלתי מהשניים טיפים לסוגים שונים של נוכחות בימתית. בין אם מדובר במשחק מתעתע שעלול להסתיר את התפרים ולהראות חסר מאמץ או משחק מודע לעצמו. גיליתי את המשמעות של הקומיקאית העומדת על הבמה ומאלתרת כך שהתודעה שלה פחות מהירה מהפה שלה, ובעצם כך הן היא והן הקהל שומעים את התגובה המאולתרת בפעם הראשונה.
מאז אותו בינג’ במזרח למדתי תאטרון שלוש שנים ואפילו השלמתי תואר שני. אודיה ונתן זכו למחווה מביכה במיוחד מצידי כאשר קראתי לשני חתולי רחוב שהתנחלו בחנות שבה עבדתי- ‘פצ’קה וסמדר’ על שם בני הזוג של השניים. אודיה זכתה אפילו לפרק מחווה בעונה הראשונה של ‘עושים רוח’ (עונה שנגנזה מחמת איכות נמוכה). אפילו אני זכיתי לאיזכור או שניים בתוכנית, וגם לשיתוף פעולה עם אודיה בפרק של ‘קיצור תולדות הספרות’.
לאחרונה נקלעתי למשך כמה ימים לעיר גוואנזו שבסין. עיר ענקית, שהרחבתי עליה בפוסט נפרד. עיר שהדבר היחידי שניתן לעשות בה הוא לטייל בה ולהתרשם ממימדיה העצומים ומשאר הנפש הקלוש שאותו היא מותירה למבקרים בה.
במשך שלושה ימים מצאתי את עצמי מטייל בעיר. טיול המושתת על שוטטות טהורה. עשרים פרקים מהשנתיים האחרונות הוכנו לימי צעידה מפרכים, ועד מהרה הכנתי לעצמי משחק בינג’ מומלץ במיוחד-
*כשאודיה לא מצליחה להיזכר בשם עצם, ועוצרת את השידור – פנה שמאלה.
*כשנתן משתמש ללא סיבה הגיונית בצימוד- ‘פצ’ה מצ’ה’- פנה ברחוב הבא ימינה.
*כשנתן אומר ‘זה אין לתאר!’- הוצא את המצלמה, ותעד תמונה מעניינת של קשישה על אופנוע או חנות לממכר בובות של פוקימונים.
*כשנתן או אודיה נותנים דוגמה לסיפור אקטואלי מטיול שלהם בחו”ל- ברכבת התחתית הקרובה סע שתי תחנות.
*כשענבל פותחת דיון פמיניסטי מול נתן- ברכבת התחתית הקרובה סע עד לתחנת הקונקשיין הקרובה.
*כשאודיה ונתן מגיעים עם אותו הנושא- עצור לשתות קפה, זה יהיה קצר ומעניין.
*כשאודיה ונתן מגיעים בלי נושא לתוכנית- עצור לארוחה טובה, זה יהיה מעניין במיוחד.
