המחזה אוליאנה (מאת דיוויד מאמט) בן שמונה עשרה שנים ועדיין מתואר כרלוונטי בזכות תנועת ה-metoo#.
במרכז המחזה פרופסור המואשם בהטרדה מינית של סטודנטית. לעומת גרסאות קודמות של המחזה, הפעם מדובר בפרופסור צעיר ושרמנטי. כזה שקל ליפול בקסמו (ולא אשמאי זקן שמחפש קרבה).
נושא ההטרדה השבלוני ,לכאורה, מקבל תנופה דרמטית על ידי אופן הצגת הסיפור- “כיצד הפכה כיפה אדומה למירב מיכאלי?”.
המחזה ‘אוליאנה’ מאת דיוויד מאמט בנוי משלוש מערכות המציגות את הפרופסור ג’ון (נטול שם המשפחה) ואת קרול (נטולת שם המשפחה אף היא) במסע של היפוך תפקידים. בתחילה הוא מחזיק את גורלה בידיו, לאחר מכן הם שווים זה לזו בכוחם, ולבסוף… תצפו במחזה, ולאחר מכן תוכלו לקבל ממני את הספוילרים שבהמשך הפוסט.
הסיפור- תחרות ריצה
הבימוי המוקפד של המחיש באמצעים פשוטים את השינוי בין יחסים הכוחות בין השניים- מיקום השולחן ומשחקי גובה של ישיבה ועמידה בין השחקנים, שימשו כמעין זרמים טקטוניים מתחת לפני השטח. חלק בלתי נפרד מרעידת האדמה המתחוללת. כמו כן התלבושות בעיצובה של נטשה מנטל חידדו את המסר כמו אבן משחזת:
במערכה הראשונה מוצגת קרול בתור תלמידה מיואשת אשר עומדת להיפלט מהאוניברסיטה בגלל שהיא לא מצליחה להבין את תכני הקורס של הפרופסור שלה ג׳ון.
אותו פרופסור מתאר את עצמו בתור מי שעלה מאשפתות.
הוא מחזיק בתואר ובמעמד שלו בזכות תאוריה מעמיקה שפיתח במשך השנים. אותה התיאוריה מגובה בממצאים, נתונים ומחקר מקיף.
במערכה הזו קרול לבושה בז’קט אדום, ומתחתיו חולצה מחוררת החושפת טפחים קטנים של העור. על החולצה בולטת שרשרת המחוברת לכיס החולצה (דבר המציג ‘מחסום על הלב’).
גם השיער שלה מעוטר בפסים אדומים, צבע המעיד על התבגרות בקרב נשים.
לעומת קרול, ג’ון לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש.
במערכה השנייה כאשר קרול רק מגישה את התלונה, משתנה מערכת היחסים ביניהם. כעת מתנהל קרב מוחות שבו נשאלת השאלה מי ימצמץ ראשון.
בסצנה זו שניהם לבושים באפור. דבר המעיד על שוויון ביניהם.
במערכה השלישית מתרחש ההיפוך הצפוי. קרול היא גיבורת מעמד הפועלים. ג’ון הוא סוטה מין שלא ראוי ללמד באקדמיה.
ניכר כי מתנהל נגדו ציד מכשפות, ובדיוק כמו ג’ון אחר (שגילם דן שפירא)- ג’ון פרוקטור, מהמחזה ציד המכשפות של ארתור מילר, גם כעת ג’ון מתבקש לוותר על שמו.
בציד המכשפות, ג׳ון היה צריך לחתום על הודאה בקשריו עם השטן. באוליאנה ג’ון היה צריך להסכים לוותר על הספר שלו. כלומר, השימוש בספרו כמייצג של האוניברסיטה.
במערכה זו, ג’ון לא מבין את תוכן התלונה והמשמעות שלה.
קרול מחזיקה במעמד שלה בזכות תשמוצות ועיוותים של האמת שהקנו לה ‘תואר’ בזק של מנהיגת מרד, בכך היא נעשית נעלה על פניו, וכאן מתרחש ההיפוך.
כעת ג׳ון לבוש בחולצה אדומה מכופתרת הפתוחה מעל גופיה לבנה, החושפת את העור של הכתפיים.
הוא מרכיב משקפיים עם מסגרת אדומה. צבע המעיד על זעם בקרב גברים.
קרול לבושה בשחור מכף רגל עד ראש, שיערה אסוף באופן שמטשטש את הפסים האדומים. שרשרת קטנה מחוברת באיזור הכיס של המכנסיים (כמו מטאפורה לאזיקים).
זו המהות ה-‘מזוקקת’ של המחזה- מסע של כפרה על לא חטא.
הטרדה פיקטיבית וצליבת מורה- ספרים בעקבות 'אוליאנה'
את התפקיד של קרול גילמה ג’וי ריגר. ליהוק מושלם עבור נערה בהפרעה עם סקרנות מסוכנת. מעין גרסת אם-טיפוס מוקדמת של הג’וקר. אדם חסר כיוון שמצליח להלהיב את ההמונים מבלי שיהיה לו מה לומר.
דן שפירא בתפקיד ג’ון, התחיל את המערכה הראשונה שיכלה להתפתח לעלילות של המחזות ‘לחנך את ריטה’ או ‘פיגמליון’, אבל התדרדר לתיאור דיסטופי של הביטוי ‘עבד כי ימלוך’.
צמד השחקנים שפע כימיה למרות שגילמו שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
אוליאנה. מה מחדש מחזה בן 18 שנים?
המחזה אוליאנה הועלה בעבר בתיאטרון הקאמרי בהשתתפות שירי גולן ועודד תאומי.
כאמור, הופתעתי לגלות עד כמה המחזה ישן. מה שבלבל אותי היה מכשיר טלפון סלולרי שבו השתמש הפרופסור ג’ון, וכן מעברוני וידאו ארט המדמים תעבורת נתונים ופס הרחב. כאילו נוסף כאן מימד של רשתות חברתיות שלא הוזכרו בעלילה. אילו המחזה היה נכתב היום, ברור שהרשתות החברתיות היו מככבות בו.
למעשה היה ניתן, עקרונית, לעדכן את המחזה, כפי שעשה דן שפירא בפרויקט אחר- ‘אויב הציבור’ המביא את סקנדינביה של סוף המאה ה19- לימינו.
את המחזה. ‘אוליאנה’. אגב, לא היה ניתן לעדכן. תיאטרון ‘האלכימאי’ של מילווקי ביטל את הפקת הדרמה של דויד מאמט, “אוליאנה” לאחר הופעה אחת. זאת מכיוון שהבמאי התנגד לכך שבתיאטרון בחרו ללהק גבר לתפקיד הנשי הראשי במחזה. באופן אישי הייתי סקרן לראות את המחזה בבימויו של דן שפירא וביכוכבה של שרה פון שוורצה הפרופסורית המטרידנית. ג’וי ריגר מוזמנת להישאר בתפקיד לוליטה המניאקית.
המחזה אוליאנה לא מחדש הרבה בנושא של הטרדות מיניות אבל זה טקסט טוב, עם עיבוד מצוין, ודינימקה נהדרת בין שני שחקנים ראשים. שרה פון שוורצה היא לא רק שחקנית מדוייקת אלא גם במאית בעלת ראייה מעמיקה. כך שלמרות הנושא השחוק של המחזה, נוצרה כאן חוויה מורכבת ומרובדת, כפי שרק תאטרון יכול להעניק.