עמוס עוז, מחבר שלום לקנאים הוא סמל קונצנזוס. את תעודת ההוקרה למעמדו קיבל מהעיתונאי וחוקר הספרות יגאל שוורץ שכתב עליו את ספר הביקורת ‘זמר נוגה של עמוס עוז – פולחן הסופר ודת המדינה’. ספר המבקש לחקור חקירת שתי וערב את הצלחתו של עוז ואת הפיכתו לאהוד כל כך.

כאשר אני מבקש לבקר את עוז אני מרגיש כמו תלמיד המבקש לבקר ולהסתייג מהמורה שלו בפומבי. אבל עמוס עוז ביקש לקטרג על הקיצוניות והקנאות כך שמוטלת עליי החובה לוותר על הקנאות הקיצונית שלי לעמוס עוז ולשטוח את טענותיי בפניו.

במשך שנים תהיתי מה סוד הקסם של עמוס עוז. את התשובה נתן עוז עצמו באופן עקיף באחת מעשרות ההרצאות שהרצה והועלו ליוטיוב. עוז טוען כי הוא כופר בתפישת הדרמה כארכיטקטורה- בניה מחושבת של מהלכים, דמויות, הקבלות, דימויים וקתרזיס מחושב. עוז הציע להסתכל על דרמה באופן השאול מעולם הבוטניקה- כיצד  עלילה נובטת, הופך לניצל, פורשת עלים, מכה שורשים, צומחת לגובה, ומניבה פירות.

כתיבתו המסאית של עוז רחבת היקף ועוסקת בפוליטיקה, היסטוריה, ספרות, בלשנות ומחשבת ישראל. בעבר הוציא עוז מספר ספרי הגות כמו ‘למרגלות הר הגעש’ ו-‘בעצם יש כאן שתי מלחמות’. אני רוכש הערכה רבה לסופרים אשר מפרידים את יצר הכתיבה שלהם לשני זרמים- דרמטי ודידקטי. כאשר סופר מנסה לשלב אידאולוגיה או רעיונות פורצי דרך בספרים עלילתיים, קל לאבד את העלילה או ללעוג לה.

 

 

---

 

 

הספר ‘שלום לקנאים’ מרגיש פחות כמו מסה ויותר כמו מניפסט של יאיר לפיד.

המסות לכשעצמן לא מחדשות הרבה. הנושאים הנידונים בהן כבר תוארו באינספור טורים אישיים והרצאות. עמוס עוז אומנם מנסח את אותן הרעיונות באופן ספרותי ומהוקצע אך עם זאת לא מאיר זרקורים חדשים או מעלה תהיות חדשות.

קשה לחדש ולהעלות ביקורת עניינית כלפי המציאות הסטטית שבה אנחנו חיים, מציאות של ‘ניהול הסכסוך’ במקום ‘פתרון הסכסוך’, המציאות של ימין הולך ומקצין ברחבי העולם, מציאות שבה אנשים מתבוססים ב-‘פוסט אמת’ ו-‘פייק ניוז’ ומרדדים את השיח החברתי לכדי פסקאות קצרות בווטאספ או לייקים.

את החומה הבצורה הזו פורצות תוכניות הסאטירה ארץ נהדרת ו-‘גב האומה’ אשר ממציאות את הביקורת החברתית מחדש. מאתגרות את הפוליטיקלי קורט ומגשימות באופן פופולרי ועתיר רייטינג את מה שעמוס עוז מנסה ליצור באופן מסאי ואינטלקטואלי.

על שלושת המסות-

ראשית כל- הופתעתי מהאומץ להדפיס   ספר שלם המכיל ‘רק’ 131 עמודים בכתב גדול (משך זמן קריאה של שלוש כתבות  סופשבוע). הייתי מצפה מהספר לבשר בשורה חדשה, לומר משהו שטרם שמענו.

מסות קצרות באורכן אשר היו מהפכניות עבורי הן ‘המדבר של הממשי’ של סלובוי ז’יז’ק או ‘משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם’  מאת  דיוויד פוסטר וואלאס.

המסה של ז’יז’ק מדברת על האופן שבו אירועי ה11 בספטמבר גילמו בתוכן הגשמה חולנית של הפנטזיה הקולנועית האמריקאית (כפי שדנתי בפרק של הפודקאסט שלי).

המסה של פוסטר וואלס מציגה פרקי התבוננות על הנהנות האמריקאית והאופן שבו אנשים מתענגים על נופש פלסטי ומגוכח על סיפונה של ספינת תענוגות.

עמוס עוז לא מציג רעיונות חדשים אלא מנסח רעיונות קיימים באופן ספרותי ומשכנע, עם זאת הוא יוצר בחלק מהמסות שלו קשיים לוגיים אשר עולים וצפים במלוא בהירותם על פני השטח.

למשל- המסה ‘על הקיצוניות’ לעצמה קיצונית מדי. הפיכת הפנאטיזם לתג שאפשר להדביק על אנשים ולהכליל אותם בתור- ‘פנאטים’ הוא לא פחות ‘קיצוני’ מעצם הכללת הקיצוניים עצמם?.

שנית, פאנטיזם מוצג כאמת אבסולוטית אשר לא ניתן לחרוג ממנה.  האם המערב לא פאנטי בניסיון שלו לכפות אורח חיים דמוקרטי על העולם המתפתח? האם הדרישה שלי לביטול העבדות באפריקה היא פאנטית? האם מאבק בהוצאה להורג של הומואים באיראן הוא פאנטי?

מי ששופטת את הפאנטיזם בסופו של דבר היא ההיסטוריה. פעם הסופרג’יסטיות היו פאנטיות, הגייז שביקשו עצמאות היו פאנטים, מלקולם אקס היה פאנטי ואפילו רוזה פארקס. ההפך מפאנטיזם זה להיות אמיר אוחנה, זו המשמעת הקואליציונית.

אני יכול להבין את עצם העניין, אבל המושג הנכון הוא משיחיות. הספר מדבר על המשיחיות כמקבילה לפאנטיזם אבל לא כך הדבר. משיחיות היא באופן מובהק התכחשות לעולם הנוכחי ומציאת תוכלת אך ורק בגאולה עתידית המצריכה פעולות מנע קשות כדי לקרבה. אדם משיחי שקול לרופא הקובע כי יש לכרות רגל במטרה להציל את שאר הגוף.

 

 

 

 

 

---

 

---

במסה השניה של ‘שלום לקנאים’  עוז מדבר אודות היהדות ותרבות. ההשתוממות שלי עומדת בבסיס הניסיון של עמוס עוז לשחזר את הכישלון היחסי של ‘יהודים ומילים‘. ספר שביקש לעסוק באופן שבו העברית עומדת בבסיס הזהות של התרבות היהודית אשר אינה בהכרח קיום מצוות מדוקדקות. הספר זכה לביקורות צוננות, וכעת אני תוהה למה עמוס עוז מבקש לדייק ולהעמיק נושאים אשר דן בהם בעבר.

הוא הצורך להתפצל לשתי מדינות לפני שניגרר למדינת אפרטהייד שבה מיעוט יהודי קיצוני ישלוט ברוב מוסלמית, דבר שיתהפך במוקדם או במאוחר ויהפוך את ישראל לרואנדה.

באחת הדוגמאות עוז מציג את סמי מיכאל שנסע פעם במונית ושמע את הנהג טוען ש-‘צריך להרוג את כל הערבים’. מיכאל ניסה להפוך את הסיסמה למוחשית ולשאול את הנהג ‘מי צריך להרוג את הערבים?- המשטרה? הצבא? אנחנו?’, הנהג הסתייג, חכך בדעתו והשיב- ‘אז אנחנו היהודים, נלך ונהרוג אותך’. מיכאל הוסיף ושאל- ‘נניח ועברת בחיפה, דלת אחרי דלת, שאלת ‘אתם ערבים?’ וכשענית בחיוב טבחת ביושבי הבית. לאחר שיצאת שמח מהבניין שמעת בכי של תינוקת שנותרה בחיים, האם תחזור ותהרוג גם אותה?’. לפי עוז המצטט את סמי מיכאל- הנהג התרצה והבין את המשמעות המפלצתית מתחת לסיסמה.

אני מתפלא על הדוגמה שכן ההיסטוריה כבר הוכיחה לצערנו שבכל ג’נוסייד ורצח עם- נרצחו תינוקות במו ידיהם של פורעים אשר החלו בסיסמאות והאשמות קולקטיביות.

המסה אשר מסבירה ומצדיקה את עמדותיו וטענותיו של עוז מבקשת לפנות לאנשים מהצד הימני של המפה המקווים לישועה יש מאין שתפתור את הסבך המדיני שבו אנחנו נמצאים.

בעניין זה אני רוצה לפנות דווקא לספר ‘מלכוד 67’ של ד”ר מיכה גודמן אשר נכנס במודע לשיח ה-‘ימין-שמאל’ שכבר מוצה ונשחק עד דק, ובכל זאת מציג זווית ראיה רעננה ופוקחת עיניים על המתרחש.

בסיכומו של דבר- הספר שלום לקנאים מאת עמוס עוז הוא לא ספר מחדש אלא ספר יפה, קריא, בעל דוגמאות נחמדות וסיפורים מושכי לב, לדעתי היה צורך ‘להצדיק’ את ההוצאה שלו במסות נוספות (עוז מרצה בחסד על ספרות ועל צ’כוב, אולי היה כדאי לכנס פרקים נוספים?). עם זאת, הכתיבה של עוז היא תמיד עונג צרוף, ורק לשם כך כדאי לקרוא את ‘שלום לקנאים’

 

 

כבר כאן? האזינו לפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’