מטושקה פנדמיק עבדה כשכירת יום במלון מטונף בעיירה מרוחקת כאשר החליטה לעשות את מה שעשה כל מי שמחה על תנאים סוציאליים ירודים ושכר מינימום, באותם הימים. כלומר, היא חוללה בטעות פוגרום.
בהמשך חייה פגשה את ברטולד ברכט שהיה מאהב דגול ומחזאי דגול. כלומר.. הוא היא מחזאי דגול בזכות זה שהיה מאהב דגול. הוא שאהב המון השראה, ולעיתים מערכות שלמות, מכתבי אהובתיו.
כך קרה גם לדודה מטושקה שסיפרה את סיפור כלת השודדים לברטולד ברכט, שחיזר אחריה עם מה שהיא הכי אוהבת- טנא מלא רימונים
מטושקה חשבה שזו תהיה הזדמנות לנטוש את המהפכנות, אך במקום זאת החליטה להמשיך הלאה – לכבוש יעדים חדשים ולמוטט משטרים קודמים.
עם זאת, הפרט השולי מקורות חייה של המרגלת רבת התושייה שיכל בקלות להפוך סרט של מיליון זלוטי הפך בסוף לקטע מאופרה בגרוש.
כעת מטושקה מבקשת להחזיר את הצדק לקדמותו ולבצע את השיר המקורי של ג’ני של הפיראטים .
(על פי דן אלמגור)
אַתֶּם, אֲדוֹנִים,
הָרוֹאִים אֵיךְ אֲנִי
רְצָפוֹת עַל אַרְבַּע מְקַרְצֶפֶת,
לְבוּשָׁה בִּסְחָבוֹת
בְּמָלוֹן מְטֻנָּף –
תִּתְקְעוּ לִי בַּכַּף
אֲסִימוֹן מְשֻׁפְשָׁף!
אַךְ אֵינְכֶם יוֹדְעִים עִם מִי יֵשׁ לָכֶם עֵסֶק.
לֹא, אֵינְכֶם יוֹדְעִים עִם מִי יֵשׁ לָכֶם עֵסֶק.
אֲבָל עֶרֶב אֶחָד
תִּשְׁמְעוּ קוֹל צְוָחָה.
“אוי אברוך?” תִּשְׁאֲלוּ, “מִי הַצּוֹרֵחַ?”
אָז תִּרְאוּ אוֹתִי עוֹמֶדֶת וּמְחַיֶּכֶת,
וְתֹאמְרוּ: “מָה זֶה? מָה יֵשׁ כָּאן לְחַיֵּךְ?”
וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת
עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ
תַּעֲגֹן אָז בַּחוֹף.
אַתֶּם, הַגִּבּוֹרִים,
הָאוֹמְרִים: “מַהֲרִי
לְסַדֵּר תַּ’מִּטָּה! אֵין לִי זְמַן כָּאן!”
וְעוֹשִׂים לִי טוֹבָה
שֶׁזּוֹרְקִים לִי נְדָבָה;
אֲנִי אֶקַּח תַּ’פְּרוּטָה
וַאֲסַדֵּר אֶת הַמִּטָּה –
אַךְ בִּמְהֵרָה, שׁוּם גֶּבֶר לֹא יִישַׁן כָּאן.
בין שתיין לארבע אִישׁ כְּבָר לֹא יִישַׁן כָּאן.
כִּי בַּחֲצוֹת
שׁוּב יַרְעִימוּ פְּצָצוֹת.
“אוי גועולד!”, תִּצְרְחוּ שָׁם מֵרָחוֹק,
וְתִרְאוּנִי בַּחַלּוֹן צוֹפָה, צוֹחֶקֶת –
וְתֹאמְרוּ: “חֻצְפּה! מָצְאָה לָהּ זְמַן לִצְחֹק!”
וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת
עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ
אָז תַּפְגִּיז אֶת הָעִיר.
אָז תִּמְחוּ, אֲדוֹנִים,
אֶת הַצְּחוֹק מִן הַפָּנִים,
כִּי תִּרְאוּ אֵיךְ הָעִיר מִתְמוֹטֶטֶת,
וּבָתִּים לְמֵאוֹת
יֵהָרְסוּ עַד לַיְּסוֹד,
וְרַק זֶה הַמָּלוֹן
יַעֲמֹד עַל תִּלּוֹ.
תִּשְׁאֲלוּ: “לָמָּה הוּא עוֹמֵד עוֹד?
בִּזְכוּת מִי דַּוְקָא הוּא עוֹמֵד עוֹד?”
לַיְלָה יוֹרֵד.
הַמָּלוֹן עוֹד עוֹמֵד.
תִּתְפַּלְּאוּ: “מִי נִמְצָא בּוֹ? מִי שָׁם גָּר?”
אָז תִּרְאוּ אוֹתִי פּוֹסַעַת אֶל הַבֹּקֶר,
וְתֹאמְרוּ: “הוּא בִּזְכוּתָהּ נִשְׁאַר!”
וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת
עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ
אָז תִּקְרָא לִי: “הֵידָד!”
שׁוּב תִּזְרַח הַחַמָּה,
וְנוֹסְעֵי הַסְּפִינָה
יִפְשְׁטוּ כִּצְלָלִים בַּכִּכָּר כָּאן;
אוֹסְרִים בִּכְבָלִים
אֶת כֻּלְּכֶם, הַנְּבָלִים,
מְבִיאִים לְפָנַי,
שׁוֹאֲלִים: “מָתַי
לַהֲרֹג אוֹתָם –
מִיָּד אוֹ אַחַר כָּךְ?
אֶת כֻּלָּם? מִיָּד אוֹ אַחַר כָּךְ?”
שֶׁמֶשׁ תַּצְלִיף,
וּדְמָמָה בָּרְצִיף.
יִשְׁאֲלוּ: “מִי יָמוּת – וּמִי נִשְׁאָר?”
אֶתְבּוֹנֵן לִי דּוּמָם
וְאֹמַר: “כֻּלָּם!”
וּכְשֶׁיִּפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם אֹמַר רַק:
“הרגע העברתי סמרטוט!”
וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת
שׁוּב תַּפְלִיג אֶל הָאֹפֶק,
ומטושקה הקבריניט
לקריאת
