‘המוות המוזר של אירופה’  ’12 שיעורים לחיים’ ואפילו מרדכי קידר ואפרים קישון. מה יש לי מספרות שמרנית?

יש לי וידוי. אני אוהב לקרוא ספרי עיון ‘ימניים’ או שמרניים, בעיקר בנושאים של חברה.

יש לכך סיבות רבות, אבל עיקר ההנאה שלי מגיעה מהאתגר האינטלקטואלי, הכולל כמה אמיתות שחבריי לבתי הקפה בפלורנטין לא יסכימו איתן.

כך למשל,  הספר ‘המוות המוזר של אירופה’  (לצד ההרצאות של מרדכי קידר) מעמידות מראה בפני העולם הנאור המכפר על פשעי אבותיו ומפקיר את עתיד ילדיו.  הספר  “חזרה בלי תשובה” של מיכה גודמן מתריע מפני התפוררות התא המשפחתי והסדר החברתי, ואפילו אפרים קישון בספר השיחות עם אפרים לונדון מודה לפצצת האטום הישראלית שעוזרת לו לישון טוב בלילה.

עם כל הטענות האלו אני יכול להתמודד. אני נחשב חריג בנוף הסוציאל מזוכיסטי בו התחנכתי (שמונה שנים בקיבוצים השאירו בי סימנים).

למעשה, כששואלים אותי מה היחס שלי לדת אני משיב- ‘בעיני החברים שלי אני נטוראי קראתא ובעיני המשפחה שלי אני אפיקורוס’. אותו הבדל קיים גם בדעות הפוליטיות שלי, שרובן נטולות שורות תחתונות, אלא בעיקר שאלות נוקבות שאי אפשר להשיב עליהן.

כאן אנחנו חוזרים לספרות השמרנית. מכיוון, שהיא מעוררת בי קונפליקטים פנימיים בגלל הנטיות הליברליות שלי, היהדות שלי ואפילו  המזרחיות שלי.

כך למשל, אפרים קישון המדבר בחריפות ונמרצות על פצצת האטום, מגנה זכויות נשים בהמשך הספר, באותה התוכחה. גם  ג’ורדן פטרסון שכתב את 12 שיעורים לחיים מקדיש פסקאות רבות כדי לתאר את סלידתו מטרנסג’נדרים. (מצד שני הוא הגם מקדיש פרק שלם עבור אהבת חתולים).

כאן, אני הליברליות שלי מסייגת את הקריאה. שאר הטענות של קישון או  פטרסון נדבקות בפרופורציות שהטענות האלו משאירות. כמו כן, במקרים מסויימים היה משהו כמעט מתנשא בכתיבה.

בספר ‘למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל’ ארז תדמור  מבקש שיניחו לו לשסות בשקט, ב-‘חזרה בלי תשובה’, מיכה גודמן מציג את החילוניות כעגלה ריקה, ו-‘בסיפוח עכשיו’, קרוליין גליק משתמשת במינוח המקומם: “טמטומה של מדיניות החוץ האמריקאית”‘ והגרוע מכל הוא המדריך הלא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם מאת רוברט מרפי המציג שלושה שערים מתחלפים: סטאלין, קים ג’ונג איל, וסתיו שפיר כילדה קטנה ובכיינית. מה לרוצחי המונים ופעילה חברתית?, שום דבר, אבל את איציק שמולי או ניצן הורביץ בחיים לא היו מציגים כך.

במקרים אחרים היהדות שלי גורמת לי לפקפק במהלך הקריאה.

לעיתים, המחברים הם נוצרים משיחיים שקשה להפריד בין הטענות החברתיות שלהם לאלו הדתיות.  אותו מקרה חוזר על עצמו עם הרצאות של  מרדכי קידר, שהסביר בכמה הרצאות, באופן ברור- כיצד הפך הר הבית לקדוש בעיני המוסלמים. קידר, אדם מבריק (אבל משחיסיט), מאלץ אותי בכל פעם לבדוק את המקורות שלו ולפקפק בו. גם כאן, היהדות שלי מונעת ממני לספוג את כל הטענות שלו, כי זו לא היהדות שאחרי עקבותיה אני מתחקה.

במקרה זה, יש לי פתרון נפלא עבור הקוראים שאוהבים להאזין להרצאות ביוטיוב. ישנם המון ערוצים עם הרצאות על מדעי היהדות. אם משולבות שם נשים- הערוץ כשר לשמאלנים, אם יש שם רק גברים- עברו לערוץ הבא.

גם המזרחיות שלי גרמה לי לעצור ספר ולשאול שאלות. ב-‘המוות המוזר של אירופה’ מתואר השתלטות האיסלאם על היבשת.  עם זאת, בספר מתואר באופן ממדויק כיצד פוליטיקאים אירופאים מבטלים את עצמם ואת זהותם מפני המהגרים. חברי פרלמנט שונים באירופה מפריחים טענות בעייתיות כמו “האיסלאם הוא חלק מההיסטוריה של גרמניה”, או “אין לנו הרבה דברים מעניינים בשבדיה ולכן אנחנו שמחים לקבל פליטים כורדיים שיעשירו את החברה שלנו”.

הביטול העצמי הלבן, ותחושת החרטה לצד כפרת חטאי האבות, כל אלו מהדהדים את המאבק האשכנזי-מזרחי בארץ. אפילו אני, מזרחי מהול, זוקף את הגנים התוניסאיים שלי לזכות בכל הקשור להתנהלות תחמנית וחמקמקה, ואת האשכנזיות שלי בכל פעם שאני מבאעס, עייף, רוצה לחתוך הביתה מוקדם או לכפתר את החולצה עד למעלה. מצד שלישי, אין קשר בין הזהות התוניסאית שלי ללאומיות התוניסאית. אני לא עומד בהמנון תוניס או מצדיע לדגל. אז מה אני כן?!

כל האתגרים האלו הם הדבר המהנה בקריאה ספרות שמרנית. כי בסופו של דבר, תחשבו על האלטרנטיבה- ספרי הגות מודרנית של רסלינג שמסתכמים בפטריארכליות ופוסט קולוניאליזם?.