המחזה ‘רומיאו ואמא’ אשר מציג בתאטרון הקאמרי הוא מעין אקורד יוצא דופן בנוף התאטרון הישראלי ואולי אפילו אבן דרך בו.

עיר קטנה, אם חד הורית, טרגדיה ומשפחה מתפוררת. עד כה תיאור סינופסיס של כל מחזה שני שהלל מיטלפונקט כתב.

עם זאת, המחזה ‘רומיאו ואמא’ שנשען על אותו בסיס סיפורי הוא כבר עניין שונה לחלוטין.
המחזה מאת גור קורן וגלעד קמחי הוא מעין גרסה מזרח תיכונית לסיפור מותו של  הדיקטטור של פורטוגל, סלזר. העריץ הפורטוגזי שכב על ערש דווי והתייחסו אליו כאילו הוא עדיין שליט המדינה.

בגרסה של קמחי וקורן מדובר בנער שזכה, לכאורה, במעין כוכב נולד למציאת רומיאו הבא.
כצפוי, השאלה המתבקשת לגבי שקר ארוך טווח כזה היא שאלת התקשורת: כיצד ניתן לשקר למישהו על עניין שידוע לציבור בימים בהם לכל אחד יש טלפון ביד. בקצרה, המחזה לא מצליח לפתור את בעיית התקשורת ובמשך זמן רב במחזה תהיתי תוך כמה שעות שקר כזה היה מתמוסס בעולם ה-‘אמיתי’. לכאורה, חלקים רבים במחזה שהפכו למעין ‘קומדיה של טעויות’ הזכירו לי את עשרים השניות הבאות שהוצגו ב-‘איש משפחה’. 

מצד אחד הבנתי שמעולם לא היו לי תחביבים ותמיד תיעלתי כל שעת פנאי כדי להפוך ‘ייעוד’ למציאות, אפילו את הפודקאסט שלי אני מגיש במטרה לצבור קהל ולהפוך אותו לרווחי. מצד שני הבנתי שתמיד אצטרך להסתכן בכך שחבלי ההגשמה עלולים להיות חבלי התליה. עשרות קאוצ’רים וסוכנויות היו עושקים אפילו את חנה רובינא אם היא היתה נולדת היום, ושי עגנון בוודאי היה מנסה להוציא קובץ סיפורים בהד-סטארט. זו הסיבה שבגלל בחרתי להמית את החלומות שלי על תאטרון בהמתת חסד. כמו שכורתים איבר נגוע, אכול נמק. זו הסיבה שבגללה בחרתי ללכת ללמוד תואר שני” (להמשך הקריאה)

המחזה, עצמו   אולי יתקשה להחליק בגרון של קהל מתורגל, החורים בעלילה אכן צורמי , אך מדובר בעניין הכרחי במידה רבה להתקדמות של העלילה. בסך הכללי כאשר מדבר על מציאות ושקר, ריאלטי והשקר מאחורי הריאלטי, מערכות יחסים קלילות לעומת אהבת אם לבן- כל אלו מתעלות מעל לספק שעלול להתעורר.

הערך המוחלט של המחזה גדול מסך חלקיו. המשמעות שיש למחזה כזה בתוך רפרטואר של תאטרון מוביל היא משמעות היסטורית מהבחינה הזו שמדובר שמדובר בתאטרון מונגש.
אומנם, צריך לזכור את המחזות של חנה אזולאי הספרי ושמואל הספרי שמציגים במקרים רבים משפחות מזרחיות מהפריפריה. עך עם זאת חשוב לזכור כי המחזה ‘רומיאו ואמא‘ חף מאזכורי עדות, ומתמקד בפריפריה כעניין מחשבתי ולא עניין מזרחי.

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]HTy052YB46Q[/wpdevart_youtube]

התפקיד שמלאה שרה פון שוורצה היה כובש, כבר הרבה זמן שלא ראיתי דמות עוברת טרנסופרמציה טוטאלית שכזאת על הבמה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. דוד שאול עבר עוד שלב בדרך למתג את עצמו כשחקן מזן אחר,  דולב אוחנה ואלעד אטרקצ’י היו משכנעים מאד והשתלבו בתפקיד רוזנקרנץ וגילדנשטרן מעיירת הפיתוח.

רועי אסף הדגים איך נראה קונפליקט פנימי של שחקן באופן מופתי, ניסו כאביה היה שובה לב באופן שמילכד את הקהל בתוך הכשפים שלו.