במאה ה-21 עם התפשטות תרבות השפע, הודפסו יותר ספרים בעולם מכפי שהודפסו בכל המאות המקדמות גם יחד. עם זאת מרבית הסופרים הגדולים שפרסמו את יצירותיהם במאה ה21 פעלו עוד בשנות ה90. הפרק ייבחן מי הם ה-‘קולות הגדולים’ בספרות העכשווית, כיצד יפן הפכה לשחקנית מרכזית בעולם הספרות ה-‘אירופאי’ והדיחה א ת הודו כיצואנית הספרות האקזוטית. על מה עוד נותר לכתוב, וכיצד הפתרון, ככל הנראה מגיע דווקא מ-הארוקי מורקמי.
הפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’ הוקלט במסגרת שיתוף פעולה בין החינוכית לספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.
קיצור תולדות הספרות בעולם המדיה
שלום וברוכים הבאים לקיצור תולדות הספרות בעולם המדיה.
לפני מספר פרקים התחקינו אחר ספרות המאה העשרים והגענו למסקנה שאין מסקנה.
כל ספר שנכתב מבקר את החברה, מתאר את קשיי האדם, מות הגבריות, החיים הבלתי אפשריים ואז פורצת מלחמת עולם שאומרת ‘קשה לכם? עכשיו אתם תראו מה זה!’.
בפרק הקרוב נבחן את הספרות של עולם תקשורת ההמונים, המדיה והאינטרנט. התקופה המופלאה שבה כולם כותבים אבל יצירות מופת כמעט ולא מוכתרות. כולם מבקרים ספרות אבל ביקורת הספרות מתה. כולם משתמשים במילים גבוהות. אבל בשורה התחתונה- המציאות הקיברנטית מצאה את עצמה מחוץ לגבולות הספרות המטפיזית.
(פתיח)
לסיכום החלק הנוכחי של ‘קיצור תולדות הספרות’, הפרק העשירי, רציתי לכתוב על הספרות במאה העשרים ואחת. העניין הוא שהספרות של המאה העשרים ואחת התחילה, בערך באמצע שנות השישים.
כאשר ניסיתי לבחון את הגורמים שהביאו לעליית הספרות של המילניום הנוכחי, גיליתי עניין קטן ומרתק, שעשוי לשפוך אור על הספרות שאנחנו קוראים, ובעיקר לא קוראים מאז תחילת המילניום הנוכחי.
כדי לברור את הקולות הבולטים בספרות של המאה עשרים, ערכתי בדיקה קצרה של שמות הסופרים המצליחים ביותר במאה העשרים, הסופרים שזכו בפרסי נובל לספרות, והספרים הטובים של המאה ה20- שנבחרו על ידי מגזין הטיים, לה מונד, אתר ביקורות הספרים GOOD READ ואפילו האקדמיה הנורבגית.
מתברר שאין שום קורולציה או התאמה בין הרשימות. ניתן להבין כי הקהל הרחב יחבב יותר את איין ראנד מאשר את סלימן רושדי. אבל מה לגבי פרסי נובל לספרות שלא הזכירו סופרים כמו אמיל זולא, הנריק איבסן, ברטולד ברכט, מרק טווין, ג’וזף קונרד, פדריקו גרסיה לורקה, הנרי ג’יימס, חורחה לואיס בורחס, ואפילו ולדימיר נבוקוב!.
מצד שני הפרס הנחשב כל כך ידע בימי חייו לא מעט סקנדלים, ולא אני לא מדבר על פרשת ההטרדות המיניות משנת 2018, אני מדבר על הרי מרטינסון ואיוואר לו-ג’והנסון, שני סופרים שבדיים זוכי הפרס משנת 1974 שבמקרה גם היו חברים בוועדת הבחירה.
יתר על כן . העניין המרתק שגיליתי בטבלאות של העיתונים ואתרי האינטרנט הגדולים מציג דירוגים שונים המצביעים באופן גורף על כך שרוב רובה של ספרות המופת במאה העשרים נכתבה במהלך המחצית הראשונה של המאה. יצירות מופת מסוף המאה העשרים עוסקות בעניינים היסטוריים, מלחמות העולם וההיסטוריה של ימי הביניים והמאות הקודמות: חמדת של טוני מוריסון, שם הוורד של אומרטו אקו, בחירתה של סופי מאת סטיירון.
התשובה המתבקשת היא שמלחמות העולם היו נוראיות מכל דמיון שניתן להעלות על הדעת, ועל כן סופרים כבר לא יכלו להתעלות מעל למעמקים שהשפל האנושי הגיע אליהם. אך עם זאת, ספרות דיסטופיה הפכה להיות פופולארית מאד אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו 1984 של אורוול, ואפילו סיפורה של שפחה מאת מרגרט אטווד .
(מעבר)
האם ספרות אמורה להצביע על התדרדרות מוסרית?. ממש לא!
בשום שלב בהיסטוריה לא היה גל ספרותי שניסה להתחקות אחר הקצוות הרחוקים של הנפש האנושית ולבחון את הרוע המוחלט והקטסטרופות במלוא כיעורן. על כן מלחמות העולם לא מיזערו את מידת המקוריות או התוכחה של הסופרים ברחבי התבל.
לדעתי, מדובר בהמצאה אחרת שגזלה מהספרות את התפקיד שלה כמשקפת הרשמית של החברה האנושית.
עם עליית הטלוויזיה, ירד כוחה של הספרות בתיאור כרוניקות היומיום של החברה האנושית. במזרח הקומוניסטי ממילא היה כמעט בלתי אפשרי לתאר את הריקבון והקושי של החברה הסובייטית. במערב הקפיטליסטי מהדורות חדשות יומיות ואפילו סדרות מתח או קומדיה שירתו באופן רחב היקף לקהל גדול מגוון רחב של דעות, או דרכי ייצוג של החברה.
אנחנו לא מדברים על האיכות הירודה של הדרמה או הקומדיה הטלוויזיונית בראשית דרכה. אלא על מידת ההשפעה שלה.
הטלוויזיה עשתה לרומן את מה שהציור המודרני עשה לדיוקנאות במאה ה-19.
ניקח למשל את ארצ’י בנקר, איש המשפחה האמריקאי הזועף והשמרן. צורת ההגשה של הסיטקום הטלוויזיוני שירתה את המסר והמטרה. אם הסיטקום היה נכתב כרומן הוא בטח היה נכשל או זוכה להצלחה חלקית ביותר.
גם בישראל, ניתן לראות את ההשפעה המזערית, באופן יחסי, של רומנים כמו ‘ימי ציקלג’ של ס. יזהר או ‘במו ידיו’ של משה שמיר על מלחמה העצמאות. או אפילו מחזה סטירי כמו ‘מלכת אמבטיה’ של חנוך לוין שביקר את התנהלות ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. עם זאת, הקול הרם והנישא ביותר של ביקורת נשמע דווקא דרך התוכנית ‘ניקוי ראש’.
(מעבר)
אז מה הפתרון? איזה אלמנט ספרותי שמר על הרעננות והרלוונטיות של המילה הכתובה בימים בהם מחנות פליטים מוסרטים בווידאו וענייני היומיום מקבלים סיקור יומיומי?.
לפי ההבחנה שלי, סגנונות ספרותיים שונים ניסו להפוך את הספרות לרלוונטית יותר ועל זמנית. עמוס עוז כתב את ‘פה ושם בארץ ישראל’ בשנת 1982 ותיאר יומן מסעי אישי שהפך רלוונטי גם לאחר שנים.
הסופרת הנורבגית אוסנה סיירסטאד תיארה את מלחמת אפגניסטן בספר הראיונות ‘מוכר הספרים מקאבול’ ואת מלחמת הבלקן בספר הראיונות ‘בגבם לעולם’. מסעות ספרותיים חובקי עולם בעקבות חידות כלשהן הגיעו לפסגה הספרותית בספר הגיאוגרפיה של האושר מאת אריק ויינר, אודות מסעותיו ברחבי הגלובוס, והניסיון להתחקות אחר הגדרות שונות לאושר במדינות שונות.
ראיונות וספרות ‘עיתונאית’ זיכו בשנת 2015 את העיתונאית הבילרוסית סבטלנה אלכסייביץ’בפרס נובל.
עם זאת הז’אנר הזה עדיין מצומצם, ולמרות הכל הוא ספרותי אבל לא במובן ה-‘טהור’ של המילה.
(מעבר)
ז’אנר אחר הוא מעין ז’אנר בפני עצמו, ניתן למצוא בספרות פילוסופית כמו ‘המטוטלת של פוקו’ של אומברטו אקו או ‘עולמה של סופי’ יוסטיין גורדר. אלו ספרים מדהימים מכיוון שהם משלבים ספרות גבוהה, התחקות נפשית ושאלות קיומיות, ביחד עם שיעורים מרתקים בפילוסופיה.
הז’אנר הפילוסופי הוא ז’אנר מרתק, אבל הוא לא יכול לשמש בתור התשובה הספרותית לעולם המדיה!.
ניסיון אחרון למצוא את התשובה הספרותית לעולם המדיה -הספרות ההיסטורית. רומנים עבי כרס אשר משתמשים באלמנטים של טולטסוי ותומאס מן, להתחקות אחר מאורעות שקרו בעבר. משבט דב המערות של Jean Marie Auel, דרך הרומנים ההיסטוריים של הרמן ווק או קן פולט, ועד לספרים של פליפה גרגורי שכתבה על דמויות היסטוריות של נשים משולי ההיסטוריה.
אבל, גם כאן, נוצרת בעיה. ספרות היסטורית וסאגות היסטוריות הן מאד פופולאריות. אך לרוב מדובר בספרות קולנועית. כזו המתאימה את עצמו לרתק, לרגש ולזעזע ופחות להתחקות, או לשרטט קווי מתאר של חברה מסוימת. כאן טמון, לדעתי- הפתרון.
(מעבר)
הפתרון של העולם שהפך להיות גלובלאלי היא ספרות שהופכת ונעשית לוקאלית. דיברנו על כך בפרק של ספרות המאה העשרים, על הספרות המתרחשת במקומות המרוחקים.
ה-‘פונקציה’ של הספרות, השימוש הרלוונטי ביותר שיש לספרות בעולם של מדיה ותקשורת המונים, היא שילוב בין אסקפיזם לבין התוודעות למקומות שונים, מרוחקים, ולנפשות אחרות.
התהליך של ההתוודעות לשכבות הנמוכות ביותר של החברה ולמקומות הנידחים ביותר שלה הוא תהליך ארוך שנמשך מאז המאה ה19.
במרוצת המאה העשרים , השינוי בספרות והתוודעות לתרבויות אחרות נעשו בצעדים מדודים תוך התחקות אחר שולי החברה המרוחקים והאיזוטיים ביותר.
כך למשל כשארנסט המינגווי כותב את ‘הזקן והים’ הוא לא רוצה להציג לנו מעין פרא אציל עם סיגר קובני וזקן לבן ארוך. הוא מציג איש קובני קשיש עם חכה ביד ובטן מקרקרת.
כשאלזה מורנטה כותבת ב-‘אי של ארתורו’ על נונציאטה, היא מתכוונת באמת לבת כפר עניה ובורה ששולחים אותה להתחתן בגיל ארבע עשרה אחרי שפולים לה את רוב הכינים מהראש.
פרל ס’ בק כותבת את ‘האדמה הטובה’ על סין ופותחת את הספר באבא ובן שקמים בבוקר וקובעים ללכת למצוא לבן שלו כלה לפני ארוחת הצהריים.
אלו סיפורים שכתבו אנשים מערביים על בני עמם או בני עמים אחרים שבקרבם ישבו. בלי לנסות ליפות את החיים העלובים והקשים ביותר ומבלי להפוך את העלוב לרומנטי.
(מעבר)
העולם שמעבר לאירופה והאנשים המאכלסים אותו החלו לעניין את הקהל המערבי אחרי מלחמת העולם השניה. יש כאן עניין אירוני במידה מסוימת, שכן, רומן הוא סגנון כתיבה אירופאי, עד כמה יכול להיות ‘אותנטי’ רומן שיכתב באפריקה או באסיה. האם שימוש בכלי הנשק התרבותי של ‘היריב’ הוא לא הודאה בתבוסה?
זה כמו להעלות אתר לאינטרנט שמתנגד לשימוש באינטרנט.
הספרות האפריקאית משתלבת לאיטה בעולם הספרות, ולעיתים אפילו מצליחה למשוך תשומת לב ואהדה. כך למשל המחזה ‘סיזואה בנזי מת’ שנכתב בדרום אפריקה בתחילת שנות השבעים והוצג בניו יורק, סיפר על שני גברים שחורים שנאבקים על עצמאות והישרדות בצל משטר ה”אפרטהייד”, כל המחזה מדובר בסלנג של עובדים קשיי יום, שמערבבים שיחות אגביות ושיחות על חופש באותה הנשימה. המחזה הפך לסמל למאבק נגד האפרטהייד!
במקרה אחר ניתן להצביע על הסופר הניגרי צ’ינוּאָה אצֶ’בֶּה שנחשב ל”אבי הספרות האפריקאית המודרנית” והאדם שהביא לראשונה למערב רומנים שמתארים את החיים באפריקה. שבטים שבהם גברים מכים נשים, וצוברים נשים כמו סחורה.
אצבה מבקר את החברה האפריקאית וגם את העולם המערבי בבת אחת.
הוא כתב למשל על אוֹקוֹנקְווֹ. למרות שמדובר באדם בעל שיעור קומה הוא נוירוטי. כאשר מגיע האדם הלבן, אֹקוֹנקְווֹ לא מצליח לגשר בין חובתו להגן על השבת ובין הפחד שלו עצמו לאבד את העולם שהוא מכיר. הוא הורג נער שבוי מכפר סמוך, הוא פולט כדור על אחד מבני השבט שלו במהלך לויה, ובסופו של דבר (אזהרת ספוילר) עורף את ראשו של אחד השליחים ומתאבד לאחר מכן.
(מעבר)
קולות חדשים ומרתקים נשמעים גם מארץ השמש העולה- יפן.
בפרק על הספרות העברית דיברנו על כך שחלוצי הספרות לא דיברו עברית כשפת אם. (דבורה).
גם ליפנים יש עובדות לא חשובות להתפאר בהן: הספרות היפנית, שיא כולה תולדה של ספרות שנכתבה בידי נשים. בעבר השפה הסינית היתה שפת האומנויות. נשים שלא ידעו סינית החלו לכתוב ביפנית ואפילו פתחו כתב מיוחד “קאנה” – כתב הנשים.
הנשים היפניות היו אלו שהבחינו את השירה היפנית מהשירה הסינית.
במשך שנים היתה שירה יפנית וכל מיני נובלות שפחות מעניינות אותנו. מלחמת העולם השניה היתה קו פרשת המים בספרות היפנית.
אספר, בקליפת אגוז, שהמוטו של היפנים אחרי המלחמה היתה- כבשתם אותנו? הבסתם אותם? עמדתם לכלותינו?, עכשיו תסבירו לנו איך עשיתם את זה כי אנחנו גם רוצים לדעת!.
למעשה, זה היה המוטו של היפנים גם לפני המלחמה. זו הסיבה שהם כל כך אהבו יהודים. הם רצו ללמוד מאיתנו איך להשתלט על העולם.
בספרות היפנית ניתן למצוא את הדיסוננס שעומד בין העבר המפואר למודרניות. לכאורה, כל ספרות היא כזה. אבל אצל היפנים גם העבר וגם המודרנה מוחלטים. חיים תחת קיסר רם מעלה לעומת מודרניות גרוטסקית נטולת כל גבול של טעם טוב. צפו בפרסומות יפניות או בשעשועונים יפניים של אנשים שלועסים נעליים ותבינו.
הדיוסננס הזה בולט מאד בספרות היפנית. אחד הסופרים היפניים הגדולים ביותר: יוקיו מישימה היה סופר גאון, שניסה להקים מחדש צבא של סמוראים. הסופרת בננה יושימוטו כותבת רומנים המובססים על קיטש פומפוזי מלא צבעי מאכל ספרותיים כאשר היא מכסה על דמויות נוקשות ועל ערכים חברתיים שלא השתנו מימי השוגונים.
הסופר הגדול ביותר ביפן הוא כמובן הרוקי מורקמי, שההשפעה שלו חרגה מגבולות יפן ועל כן נדבר עליו ממש בהמשך.
(מעבר)
גם הודו הפכה לכר פורה לספרות המודרנית בעולם שלאחר נפילת הקולוניליאזם. עם זאת, הספרות ההודית הפכה לאירופאית, וסופרים אירופאיים, בעיקר בריטים, נולדו בהודו.
למרות שאני מציין כאן את הספרות ה-‘זרה’ וה-‘לא אירופאית’ במעין קיצור נמרץ, חשוב להדגיש עניין מיוחד לגבי הודו.
תת היבשת הענקית הזו, הצמיחה סופרים מדהימים כמו ויקראם סת או רוהינטון מיסטרי.
עם זאת, מרבית הסופרים ההודים כותבים באנגלית, ויצירות הודיות רבות, פוסט קולוניאליות-אם תתעקשו, נכתבו על ידי אנשים מערביים. כמו שאנטראם. ספר חצי אוטוביוגרפי מאת רוברטס דייוויד גרגורי המתאר את חייו בשכונת עוני של מומבאיי.
רביעיית הראג’ שנכתבה בידי פול סקוט מתארת את השינוי ש-עיר הודית מדומיינת עוברת בעקבות נפילת הקולוניאליזם, ומרי קיי מרגרט שכתבה את יצירת המופת ‘היכלות רחוקים’. ספר המתאר נער שגדל כהודי, גילה שהוא למעשה יתום אנגלי, נשלח למשפחה שלו באנגליה וחוזר להודו כדי לפקד על פלוגה אנגלית. רק שכאן נשאלת השאלה שהופכת את הספר על פיו- ‘האם אני אנגלי או הודי?’.
(מעבר)
הספרות ה-‘לא אירופאית’ היא הזדמנות פז להכנס לתוך מרחבים של נפשות ושל תודעות שלעולם לא נצליח להבין וככל הנראה לעולם לא נפסיק לנסות.
התשובה לעולם המדיה נמצא במרחבים הזרים האלו שלעולם לא יוכלו להתגלם לסרט או לסדרה.
ניקח למשל את ‘איזון עדין’ של רוהינטון מיסטרי. ספר עב כרס המספר, בין השאר על שני חייטים מאחת הקאסטות הנמוכות שמגיעים מעולם עולם של פושטי יד שנולדו לתוך עסקי הקבצנות. בעולם שלהם יש הכל, אפילו אומנות. אחד הקבצנים רוצה להקים מייצג קבצני אומנותי שבו קבצן עיוור יסחוב על כתפיו קבצן חיגר ללא רגליים שיכוון אותו בעודם עוברים בשוק ומבקשים נדבות. החייטים העוסקים בקבצנות וחבריהם עוברים ויוצאים מתוך ביתה של אלמנה צעירה שמסרבת להינשא שנית.
זה סיפור שקורה בו הכל ולא קורה בו כלום ובשום אופן אי אפשר לתרגם אותו למסך הגדול או למסך הקטן.
בסוג ספרות כזו טמון הגרעין שהופך את האיזוטרי והנידח ביותר לגלובלי והרווח ביותר.
אם התיאור שלי עצמו עדיין נשמע לכם ‘איזוטרי ונידח’, שמרתי את הג’וקר לסוף- אפרים קישון. סטיריקן ומסאי שכתב על מפא”י, וההסתדרות, רחובות תל אביב והוויה הלבנטית של ארץ ציון וירושליים.
לכאורה- זר לא יבין זאת. האומנם?. דווקא השוליות, הנידחות, והספציפיות של אפרים קישון שלא עלה בדעתו להצחיק קוריאנים או איסלנדים היא זו שגרמה לו לחולל את הנס.
(מעבר)
לאר שעסקנו בספרות ועולם המדיה והטלוויזיה, כעת בואו נעבור לסיפור הצלתה של הספרות מציפורניי הפוסט מודרניזם.
אחד מהדיונים הארוכים ומתישים ביותר של המאה העשרים הוא הדיון על האסלה של דושאמפ אותה הניח במרכז מוזיאון תוך שהוא מתריס מול הקהל ושואל- ‘מה זו אומנות?’. שאלה שהתשובה הרווחת אליה היא- ‘היופי הוא בעיניי המתבונן’. {יופי}.
עולם האומנות נקרע תחת שאלות גדולות כמו ‘מה זה אומנות’, מוזיאונים שלמים הוקדשו לעבודות פיסול בגלילי נייר טואלט ממוחזרים וציורים שנראים כמו תאונת קונפטי.
מה לגבי התאטרון? במשך הזמן התאטרון הפצל לשני סוגים- רפרטוארי ופרינג’ כדי להבדיל בין הצגות מסחריות עם התחלה אמצע וסוף לבין תאטרון ניסיוני ועירובים הטרוגנים של מופעי מחול ווידאו ארט.
גם הקולנוע מצא לעצמו איזו נחמה מוזרה בנאות הפוסטמודרניזם. אוכל לספר על כך באנקודטה קטנה ומביכה.
פעם הוזמנתי לגאלה של חבר, סטודנט לקולנוע. הגאלה נערכה בגלרייה ביפו. הגעתי מוקדם מהצפוי ואף אחד לא היה במקום. החבר אמר לי שאני יכול לצפות בסרט הקצר שהכין כי ממילא כולם יגיעו בעוד שעה.
בצד הגלריה ניצבה טלוויזיה מחוברת למחשב ועליה הוקרן שומר מסך. ניגשתי למחשב, וביקשתי להזיז את העכבר שהסרט יתחיל.
החבר שאל מה אני עושה. אמרתי לו שאני רוצה להוציא את המחשב מהשומר מסך כדי להתחיל את הסרט. החבר אמר לי- “זה לא שומר מסך. זה הסרט!”.
(מעבר)
למרות שעולם הספרות ניצל ברובו מהפוסט מודרניזם, ענף אחד של הספרות הוקרב על מנת להציל את שאר חבריו- ענף השירה.
מה שהיה בעבר הז’אנר המרכז שהכיל בתוכו סונטות, שירי אהבה, שירים לירים ואפילו מקאמות, הפך להיות התחום היחידי בעולם הספרות שבו ניטשים קרבות, עד עצם היום הזה, בנוגע לשאלה- מה זה שיר, ממה הוא מורכב, מה זה שיר טוב, האם שיר חייב להיות מחורז?.
כמו למשל השיר האלמותי של נתן זך-
“מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי.
אבוי לאשתו של המורה למתמטיקה שלי.
אבוי למורה למתמטיקה שלי עצמו.
מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה.
אבוי לאשתו של המורה שלי למתמטיקה”
(מעבר)
ספרות ניצלה, לדעתי, מכיבוש הפוסט מודרניזם, מכיוון שספרות היא ז’נאר שמצריך משך זמן ארוך במיוחד. שלא כמו יצירת אומנות שבה מביטים במוזאיון מספר דקות וממשיכים הלאה, או שיר שקוראים ומנתחים ועוברים לדף הבא, או אפילו מופע מחול וידאו ארט עוקצני.
ספרות מצריכה ריכוז, מחשבה, תשומת לב והבנה רחבת היקף כדי לעבור מדף לדף ולהתחקות אחר המהלך העלילתי. מעט ספרים מכילים בתוכם חמשת אלפים מילים מוגבבות וחסרות פשר או משמעות במטרה לאתר את הקורא בשאלות כמו ‘מה זה ספרות’, מה זו ספרות טובה? מי קבע מה זה ספרות נכונה וכדומה. יוליסס של ג’יימס ג’וייס ומות ויריגל של הרמן ברוך נחשבים כמעין ספרות ‘פוסט מודרנית’ , אבל כבר דיברנו על כך שמדובר בספרות נוי.
כיום, מתחילים להתעורר ניצנים של ספרות פוסטמודרני במובן המאתגר של המילה. כמו למשל פבלו קצ’אז’יאן Pablo Katchadjian שכתב את הספר ‘חופש מוחלט’, מעין דיאלוג בלתי נגמר בין שתי דמויות, בלי מטרה, בלי עלילה ובלי רחמים על הקורא.
(מעבר)
בזמן כתיבת הפרק בחנתי מקומות שונים שדיברו על ספרות פוסטמודרנית והזכירו את האורוקי מורקמי, חורחה לואיס בורחס , אלנה גארו ,גבריאל גרסיה מארקס, סלימן רושדי, וכן את אתגר קרת.
לדעתי, לא מדובר בפוסטמודרניזם, אלא בסגנונות שונים של מה שנקרא ‘ריאליזם קסום’. תת ז’אנר של ספרות הפנטזיה. שילוב של אלמנטים כלליים מאד של פנטזיה בתור הספרות היומיומית, כפי שדיברנו בפרק בנושא הספרות הספקוליטיבית!.
אצל האורוקי מורקמי מוצגת המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה אבל בכל פעם יש פרט קטן שמזיז את המציאות שתי מעלות ימינה או שמאלה. פעם זו אוממה, גיבורת הספר אחד קיו שתיים ארבע יורדת ממונית ונמלטת דרך מדרגות חירום של כביש ראשי ומוצאת את עצמה בדיוק באותו העולם שבו היא חיה. מלבד פרט אחד קטן- בשמיים תלויים שני ירחים . במקרה אחר יש זקן שמדבר עם חתולים ב-‘קפקא על החוף’.
גם אורלי קסטל בלום באחד הסיפורים שלה מגלה שבנה הקטן צריך השתלת כיליה ולכן היא לוקחת אותו לבית יתומים בגרמניה ומודדת לו כליות חדשות מדי לילה.
פוסט מודרניזם? זה טוב מכדי להיות פוסט מודרני!
(מעבר)
לפני שנגיע לסיבה שלשמה התכנסנו כאן, אבקש בכל זאת, לנסות לגעת בספרות של המאה ה21, כלומר זו שנכתבה במאה העשרים ואחת.
כאמור, שום דבר יוצא דופן לא התרחש ברגע שבו השעון הכה חצות בחגיגות המילניום. באג אלפיים לא טרף אף אחד, והעולם לא נחטף על ידי חייזרים.
אז מתי כן התחילה המאה העשרים ואחת? בואו נבחן את התקדים, מתי התחילה המאה העשרים?. 28 ביוני 1914 כאשר נרצח פרנץ פרדיננד יורש העצר האוסטרי ומלחמת העולם פרצה. לברברה טוכמן בספר ‘המגל הגאה’ ישנה תאוריה מרתקת על התיאורך הספציפי הזה. אבל הוא לא לעניינו.
אם כך, מתי התחילה המאה העשרים ואחת?. סביר להניח שב11 בספטמבר 2001 עם פיגועי התאומים. אז זהו- שלא ממש.
אם נבחן את התאוריה של יובל נח הררי, במאה ה-21 סדר היום החברתי והפוליטי לא מוכתב על ידי מלחמות, רעב ומגיפות, שאומנם קיימים עדיין בחלקים מתפתחים של העולם. במאה העשרים ואחת אין שום סיכוי שמחר בבוקר גרמניה תפלוש לצרפת או שברזיל תכבוש את ארגנטינה. במאה הערים ואחת האבולה נעצרת לפני שהיא משמידה מחצית מאפריקה, ובמאה ה21 הסיכוי למות מרעב נמוך באופן ניכר מהסיכוי למות מהשמנת יתר.
לפי התאוריה של יובל נוח הררי, וכאן אני לוקח על עצמי טענה שניתן להוכיח או להפריך. המאה ה21 התחילה ב 13 בנובמבר 2006 התאריך שבו גוגל רכשה את יוטיוב, ועל כך נעסוק בהמשך הפרק.
(מעבר)
כאשר בחנתי את הכותרים הגדולים של המאה ה21 ניכר שאנחנו חיים בעולם של ברברה טוכמן ולא של יובל נח הררי. בעשרים השנים האחרונות נכתבו ספרים נפלאים על הגירה ועל זהות, פוסטקולוניאליזם, מסעות. מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, דרך איאן מקיואן, אשכול נבו ומאיה ערד.
סך הכל, נכתבות יצירות נהדרות, ישנה תנופה גדולה בתחום הספרותי. האינטרנט שאיים לחרב את עולם הספר מצליח, בכל פעם מחדש, להפגיש קוראים, להעשיר דעות ולעבות את מספר הקוראים מסביב לגלובוס.
אבל!
הדבר הבולט ביותר בספרות של המאה העשרים ואחת, הוא שברוב רובם של הספרים, לא נוכחת המאה העשרים ואחת. לעיתים זה קורה בגלל שמדובר ברומן היסטורי. אבל לרוב, הסיבה שונה לחלוטין.
(מעבר)
אז מה היה לנו עד כאן במשך תשעת הפרקים הקודמים ושני שליש מהפרק הנוכחי. רומנים על מלחמות גדולות, אנשי עמל, החלכאים והאומללים שעלולים למות ברעב, או סיפורי אהבה, כמעט תמיד מונוגמיים, בורגניים וסטרייטים.
אבל אנחנו במאה ה-21. ברגעים אלו ממש אתם מאזינים לפודקאסט, וככל הנראה גם שולחים תוך כדי ווטסאפ לאמא שלכם שתכין לכם פירה לשבת, בודקים בפייסבוק סרטונים של חתולים ומבררים מתי האוטובוס הבא יעבור. כולנו חיים בתוך מציאות מרובדות, ומושפעים ממציאות מרובדת. מתי לאחרונה קראתם רומן העוסק בחיים תחת המציאות המרובדת?.
(מעבר)
במהלך ההיסטוריה האומנויות הדרמטיות השונות ביקשו לשקף את חיי היומיום ולייצג את המציאות, לרבות ההמצאות העכשוויות: התאטרון היווני עסק בבדיון אבל הנכיח את חיי החברה היוונית. בספרות נתקלנו ברכבות כבר משנותיה הראשונות, הקולנוע הציג לקהל את המטוסים הראשונים ובטלוויזיה מאז ראשיתה היה אפשר לראות משפחות נעזרות במיקרוגלים ומכונות כביסה.
עם זאת, המהפכה הגדולה ביותר של הדורות האחרונים- מהפכת האינטרנט כמעט ולא מוצאת ביטוי באומנויות הדרמטיות בכלל ובספרות בפרט.
דווקא בימים בהם הקולנוע מסתייע במיטב הטכנולוגיה כדי להציג מראות מרהיבים ממעטים לראות קומדיות רומנטיות על בני זוג שהכירו בטינדר. דווקא התאטרון שהפך נגיש יותר לקהל רחב יותר כמעט ולא מנכיח שיחות וידאו או התכתבויות בצ’טים. דווקא הספרות המבקשת למוסס את הגבול בין מציאות ובין בדיון לא עוסקת במציאות המרובדת שמאפשרת לנו הטכנולוגיה. דווקא הטלוויזיה, שהחלה ליצור בשנים האחרונות יצירות מופת כמו ‘הסופרנוס’ או- ה-‘נותרים’, מוציאה תחת ידיה ביטויים מעטים מאד שמספקים ביטוי לשינוי הדרמטי שעוברת החברה.
לעומת השינויים הרבים שעברו האומנויות השונות ברבות השנים, הן שיקפו באופן קבוע שינויים וקונפליקטים חברתיים. מהפכות אשר עסקו בחברה וכלכלה. עם זאת מהפכת המידע והאינטרנט הן מהפכות אשר משנות את התודעה האנושית.
כאשר אדם גולש באינטרנט או מתכתכ עם מספר אנשים במקביל, המעבר מובן עבורו ומסתמך לרוב על טקסט כתוב. את עצם הגלישה עצמה קשה לייצג באופן אובייקטיבי. זאת מכיוון שגלישה באינטרנט או בטלפון עוסקת לרוב במספר פעולות במקביל, מספר טאבים פתוחים ולעיתים מספר מסכים בו זמנית. מדובר בחלוקת קשב שהאדם שצורך אותה מחלק לפי יכולתו והבנתו.
בספר ‘נולדו דיגיטליים’ (Born Digital), שיצא ב-2008 בארצות-הברית, השוו המחברים ג’ון פאלפרי ואורס גאסר (John Palfrey & Urs Gasser) את הצעירים שגדלו לעולם האינטרנטי למתיישבים הראשונים, שכבשו את מרחביו הפראיים של הסְפַר האמריקני ויצרו עולם חדש עם כללים חדשים.
יש לציין כי כאשר ישנו עיסוק בטכנולוגיה, הוא נפרד ולרוב הופך אותה לנושא העיקרי של העלילה- הסדרה ‘מראה שחורה’ העוסקת בדיסטופיה הקשורה להשתלטות הטכנולוגיה. הסרט Her העוסק באדם שמתאהב במסייעת הטלפונית שלו.
הסקירה הקצרה שערכתי אינה מתיימרת לייצג את עולם האומנויות הדרמטי בכללותו, והוא לא תחליף למבחן סטטיסטי מדוקדק שראוי להיערך בנושא.
עד שיערף מחקר כזה, אני התפנתי לערוך מחקר קטן בעצמי. במאגר התסריטים האמרקאי ‘פלייסקריפט’ ניתן לקרוא .
2,168 מחזות של יוצרי תאטרון עצמאיים אשר החלו לפרסם את יצירותיהם החל משנת 1998. תחת הקטגוריה ‘מדיה חברתית’ עולה כי רק 27 מחזות עוסקים באופן ישיר ברשתות החברתיות.
באתר GOOD READ- נמצאו 186 רומנים העוסקים בגיבורים אשר מחפשים אהבה באינטרנט, רובם המוחלט רומנים רומנטיים או רומנים לנוער.
במאגר IMDB לקולנוע וטלוויזיה נמצאו שני סרטים וסדרת טלוייזיה תחת התיוג- Fear of missing out. , מושג שרווח מאד בתיאורים סוציולוגיים בהקשר של התמכרות לטלפונים והחרדה התוקפת כל אדם שנגמרה לו הסוללה בטלפון ואין ברשותו מטען נייד.
בחיפוש באותו מאגר אחר דייטינג באינטרנט נמצאו 72 כותרים עבור סרטים דוקומנטריים ועוד מאה ועשרים כותרים על הכירויות באינטרנט, רובם המוחלט עוסק בגייז.
(מעבר)
אומנויות הדרמה (קולנוע, טלוויזיה, תאטרון) מתעלמות למשל מאופן ההיכרות המודרני של אפליקציות דייטינג. לפי מרבית הסרטים, הסדרות, הספרים וההצגות שנתקלתי בהן בשנים האחרונות גברים ונשים ממשיכים להכיר זה את זו באוטובוסים, במסדרונות של אוניברסיטאות, במסיבות ובקניונים.
בסדרה ‘איך פגשתי את אמא’ שנחשבת ללקסיקון הדייטינג הטלוויזיוני של המילניום הנוכחי- רק במקרה אחד הגיבור טד מוסבי מכיר מישהי באמצעות האינטרנט.
מקרה מושרש יותר שכמעט ולא בא לידי ביטוי הוא האופן שבו הפכנו להיות זומבים של טלפונים.
בעבר התערבתי עם חבר על ארוחת ערב. הלכנו להצגה ואמרתי לו- ‘הראשון שיפתח את הטלפון מהרגע שיוצאים מהאולם ישלם על ארוחה’. שנינו התייאשנו עד למעלית.
ההצגה היתה ‘על האש’ של הקאמרי- דרמה משפחתית הנערכת ביום העצמאות. משפחה השרויה באווירת עצלתיים של ברביקיו ודיונים מעמיקים על מהות החברה הישראלית. בהצגה אף דמות לא שקעה אל נבכי הטלפון. אפילו לא הצעירים. במשך כל אותו הזמן כולם עסקו באכילה או בנפנוף על המנגל בזמן שלא נכחו באחת הסיטואציות המשולהבות.
מאז תחילת המאה הקודמת התאטרון מרבה לשקף את חוליי החברה. בין המחזות המבקשות להציג את הסדר החברתי במערומיו ניתן לציין אתן ביבר הזכוכית, מותו של סוכן, סיזואה בנזי מת, גורודיש, חברון וקזבלן.
כמובן, לא כל מחזה חייב לעסוק בסוגיה חברתית, ישנם מחזות העוסקים בבעיות משפחתיות או זוגיות. למעשה את מרבית המחזות בעולם אפשר לחלק באופן גס על הסקאלה שבין- מחזה המבקש להציף בעיות לבין מחזות העוסקים בבעיה נקודתית והניסיון לפתור אותה, בדרך כלל תוך חתירה לקתרזיס כלשהו.
בין כך ובין כך התאטרון כמו נעצר בסוף המילניום הקודם. למרות שממשיכות להיכתב הצגות חדשות, העיסוק במציאות החדשה -‘המציאות המרובדת’ כמעט ואינו קיים. חמור מכך- העיסוק בחוסר התוכלת של בני דור ה-Y בכלל לא בא לידי ביטוי.
לכאורה דור ה-Y הוא החומר התאטרוני המושלם- צעירים אשר נגזר עליהם לחיות חיים סיזיפים, לרוץ במעלה המדרגות הנעות אשר יורדות למטה. קריעה תחת נטל קריירות שנעשית תובעניות יותר אך מנגד מתגמלת פחות. הקונפליקט המתמיד שבין צבירת תארים לבין צבירת ניסיון. יוקר המחיה וחוסר היכולת להשיג דירה.
כל אלו כנראה אינם מספיקים כדי לשמש חומר ספרותי.
כאשר מדובר בבני ובנות דור ה-Y.
(מעבר)
בטלוויזיה העיסוק בדור ה-Y קיבל ייצוגים דרמטיים מפורסמים כמו למשל הסדרה ‘בנות’ המציגה קבוצת צעירות בניו-יורק שחיות את חוסר התוחלת במלוא עוצמתה. בישראל שודרה הסדרה ‘אופוריה’ המציגה מציאות של בני נוער הנולדים לעולם הרטלין וקריסת התאומים. עם זאת שני הייצוגים הם לא דרמטיים במובהק- הסדרה ‘אופוריה’ הציגה דרמה סוריאליסטית, ו-‘בנות’ הציגה פיסות מחיי צעירות מודרניות. גם המקרים האלו לא הצליחו לתפוש את המהות הדור באופן הקלאסי של הדרמה.
הייצוג שניבא את בני דור ה-Y באופן המושלם הוא סדרת הטלוויזיה ‘סיינפלד’ ששודרה בשנות התשעים והציגה חבורת מבוגרים-ילדים שחיים מהיום למחר, לא עובדים באופן קבוע ומסרבים להניע את חייהם מתוך התפישה שאפשר להנות מהיתרונות של חיים כמבוגר, אך ללא כל אחריות-כמו ילד. אורחות החיים של בני דור ה-Y הם ‘סיינפלדיים’ במובהק, וכאן נעוצה כנראה הבעייה הגדולה של ייצוגם בתאטרון.
אם סיינפלד הוכתרה בתור a show about nothing, כעת המציאות היום ניתנת לתיאור כ- life about nothing. אקזיסטנציאלים כמעט ולא יכול להיות מתורגם לדרמה עמוקה ומושרשרת שכן יש גבול עד כמה ניתן למצוא משמעות בחוסר המשמעות. כמה ניתן לאתר קתרזיס בחייהם המבוססים על רדיפה בלתי נגמרת?
(מעבר)
הוויכוחים האידיולוגים הגדולים במדינה כמעט מוצו וצומצמו לכדי חמישים גוונים של מרכז. הדיונים העדתיים שאינם במסגרת פוליטית הופכים פחות רלוונטיים במגזר של מעמד הביניים החילוני. משפחות מעורבות הצמיחו דור שאינו משייך את עצמו לעולם העדתי, ואם כן הדבר נעשה מטעמים פוליטיים.
ככל שחולפות השנים קשה יותר ויותר למצוא נקודות אחיזה בהן יש לזהות עדתית אחיזה תקפה ומושרשת במציאות. מעטים הם אורחות החיים הגלותיים מארצות המגרב וצפון אפריקה שניתן לקיים בישראל. התרבות המזרחית נמצאת כיום במרכז השיח הישראלי אך למעשה מדובר בקרב להנחלת פולקלור. אנדרטה של חיים בגלות. תחפושות של כפתנים ומוזיקה משוחזרת.
העוקץ האידיאולוגי שכשל לעקוץ מעיד על מהותו של המחסור בדרמה בקרב בני דור ה-Y . כיום קל מאד לשכך את כאב המעמסה שלהם. אומנם לאנשים אין לחם אבל יש חמאה בשפע. אי אפשר להשיג דירה אבל אפשר לסוע לחו”ל שלוש פעמים בשנה. אי אפשר להקדיש מספיק זמן לילדים אבל אפשר להרעיף עליהם טלפונים וגיימובוייז. מה שנחשב סמלי סטטוס של העולם הישן- מותגים וגאדג’טים הם הנחמה הקטנה של הדור הנוכחי. כאשר קל לאנשים לזרוק לעצמם חול בעיניים, נדמה שפחות קשה וכואב.
(מעבר)
‘אי אפשר לכתוב מחזות על אנשים שסבבה להם’/ אם כך ‘הספרות’ שעסק בסוגיות ובדיונים שתכליתם חיים או מוות. פערים בלתי ניתנים לגישור ועמדות מנוגדות בתכלית יתקשה מאד לעסוק בדור ה-Y המאופיין בדרמה עצומת מימדים שניתן להחליש בקלות עם מכוון הווליום של האייפון.
רומנים העוסקים במשפחות הנקרעות לגזרים מציגים דיונים שכבר לא נמצאים בלקסיקון של הדור החדש- מסורת לעומת חילון, אשכנזים לעומת מזרחים, קפיטליזם לעומת סוציאליזם או הטרו-נורמטיזם לעומת קוויריות. כל אותן מחלוקות גדולות מאבדות רלוונטיות בשיח של שנת 2017 (אף על פי שממשיכים לעסוק בהן מתוך אינרציה). מנגד הדרמה של דור ה-Y היא אינה מספיק דרמטית.
אף בן דור Y שפוי בדעתו לא יוכל להשיג את מבוקשו כל כי המבוקש החדש ממתין מעבר לדלת. אין על להתווכח עד חורמה, ושום תפישת עולם לא תצדיק באופן רציונלי קריעה של משפחה לגזרים.
בספר ‘באהבה סיימון’ , שיצא גם כסרט, מוצג סיפור תמוה מאד של נער שחושש לצאת מהארון אף על פי שהוא יודע שהחברים יקבלו אותו והמשפחה תתמוך, ואכן, לאחר שהוא יוצא מהארון החברים מקבלים אותו והמשפחה תומכת.
הפתרון לעיסוק בבני דור ה-Y כנראה טמון בחוסר היכולת של בני הדור להתמודד עם האפשרויות הרבות מדי, החופש המוחלט, והחיפוש אחר המשמעות אשר כולם מסתכמים בנקודת ההתחלה. הניסיון לצרוך אידיאולוגיות או מסורות באופן רוחבי ולהכיל את הרגליי הצרכנות על כל תחומי החיים. אפילו הסירוב להישאר במצב הסטטי שבו המצב המדיני נתון בו עשוי לשמש עילה לכתיבת מחזה (כמו ‘על האש’ של דרור קרן). כל אלו רעיונות בסיסיים מאד אשר ניתן לאתר בהן את גרעין הדרמה ממנה ניזון התאטרון. נקודות המשען היחידות בעולם העקר של דור ה-Y בהן טמונות פיסות ה-‘לחיים או למוות’ ששימשו את טנסי וויליאמס, ארתור מילר וצ’כוב.
לקריאת
