ביקורת אישית על הביוגרפיה יוצאת הדופן ” על הדבש ועל העוקץ ” שכתב מוטי זעירא אודות פרשת חייה וכתיבתה של נעמי שמר.
קשה לי להתייחס לנעמי שמר במידת הכבוד הראויה מחמת אלרגיה לסאחיות.
השירים שכתבה נעמי שמר, על פי רוב, מתנגנים באוזניי כהמנונים שחוקים מרוב שימוש. גודש של צוף פטריוטי מנופח על מצע ארץ ישראל הישנה והטובה. עם זאת הביוגרפיה של המשוררת הגדולה משכה אותי מסיבה לא מובנת, ואכן היה צפוי לי מסע מרתק.
סיפור חייה של נעמי שמר מתחיל מתישהו באמצע הביוגרפיה ‘על הדבש ועל העוקץ’. סיפורה של נעמי שמר נפתח, לדעתי, בפרק בו מתואר כיצד היא נושאת את בתה ללי בשתי ידיים , דופקת על דלתה של יפה ירקוני (עד אז זרה גמורה) ומשמיעה לה כמה שירי ילדים שכתבה. נעמי, למעשה ‘הכריחה’ את יפה להשגיח על הבת שלה בעוד היא ניגנה על הפסנתר והשמיעה את ‘הדואר בא היום’.
בביוגרפיה שכתב מוטי זעירא, מתוארים חייה של נעמי שמר באריכות ובפירוט, מילדותה בעמק, דרך הגעגועים שירשה לנופיה של ליטא הרחוקה וכלה בלימודים בירושלים ותהליך ההתבססות שלה בתור הפזמונאית הלאומית.
כמי שהעלה ליוטיוב אינספור קטעים נדירים שכתבה או ביצעה שמר, נוכחתי לראות עד כמה ותיקה הקריירה שלה, ועד כמה מהר התבסס מעמדה עוד בשנות השישים.
הסיפורים על חייה של שמר מרתקים, ועם זאת רק באמצע הספר, כאמור, מתחיל ‘הסיפור האמיתי’.
נעמי שמר היא בעלבוסטה. אשת מלאכה. עבודה שתוארה בספר כמו עבודת צורף שמכין תכשיטים או סנדלר שתופר נעליים. כך שמר כתבה שירים, לפי הזמנה. היא היתה מדויקת, ידעה את המידות והמינונים הן של המילים, הן של המסרים, הן של החריזה והמצלול, הלחן והמקצב. על כך ניתן רק לקנא בה.
עם זאת, כפי שניחשתי מראש. שמר היתה בודדה במערכה. אישה בעולם של גברים, אינדיוודואלית חסרת מעצורים, שלמרות מעמדה ונוכחותה, מצאה את עצמה לא פעם בודדה מחוץ למעגל ההמון המתהולל. זו היתה נעמי. כפי שהעידה על עצמה בשיר ‘לילה בחוף אכזיב’- “הרוח והחושך והמים זוכרים מליל אתמול את צעדך/ הקצף שמחה את עקבותייך יודע שהיית כאן לבדך”
במאבק על הישרדותה, נעמי היתה ציידת פלאגייטים, ואף העסיקה במקצוע המשונה הזה את בעלה השני, מרדכי. היא תבעה למשפט כל מי שעשה שימוש לא נאותה ביצירתה, אפילו אם זו חברת אלקטורניקה שמצהירה “יש לי יום יום חג”.
תהליך היצירה והשחיקה.
רגע אחד הזכור לי במיוחד במהלך הקריאה היה סיפור כתיבתו של השיר ‘לו יהי’, והצגתו בערב שידורים מיוחד שאולתר ביום שבו נחשפו לראשונה מימדי האסון במלחמת יום כיפור.
מילות השיר שנעמי כתבה הילכו עליי כמו קסם. כשקראתי את הקטע ישבתי במסעדה ואכלתי ארוחת צהריים. השיר ‘לו יהי’, גרם לי לתחושה משונה כאילו אני כורע על הברכיים בתפילת תחנונים.
כמה משפטים לאחר תיאור כתיבתו של השיר, סופר על תגובות אליו: חיילים שלא בכו בלוויות קרוביהם ופרצו בבכי כשהאזינו לראשונה לצלילו. קיבוץ של יוצאי גרמניה מודחקי רגשות שהעזו לתת דרור לגעיות של בכי.
לנעמי שמר היה מגע של קסם, יכולת מופלאה לפרוט על נימי הנפש הכמוסים ביותר.
במקרים אחרים, כמו בשירי הילדים שלה, היה אלמנט שהפך אותם לחלק תבוע בזהות הישראלית שלי.
שיר ‘חודשי השנה’ , תופס מקום בנפשי היהודית ההומיה כפי שתופסות מקום חנוכיה, מצה רטובה, ורגשות אשמה. אפילו שרק בגיל עשרים ומשהו הבנתי ש-‘פרי שחום נחמד’ זה ‘תמר’, עדיין יש בו משהו מושרש מאד. אותו כנ”ל עם ‘מן ונופת’ ואינספור שירים אחרים שלא מבינים את המילים לגמרי, אבל המסר והרגש עוברים.
עם זאת, משהו בשירים שהפכו לאנדרטאות פטירוטיות המשיך לנקר בי. בשלב כלשהו קיבלתי הד לפקפוקים שלי כאשר צוטט מאמר של דן מירון ” זמירות מארץ להד”ם : מקומה של נעמי שמר בחיינו”.
” “התבוננות נהנתנית וגוזמנית עד גיחוך” בזמר הישראלי. “אנו נוטים להעניק משנה חשיבות ומשמעות לפיסות מנגינה שהן לעתים רדודות וסובלות מרמת פלגיאט מרחיקת לכת (…) אנו תרים אחר משמעויות גלויות ונסתרות בגבבי מילים מופרכים לחלוטין”. או- ” שירתה של הפזמונאית הלאומית שלנו -נעמי שמר- מזדמזמת מתוך גרוננו הלאומי המודלק כאותו לחן טורד, כפייתי, התוקע עצמו אל תוך התודעה ואינו מרפה ככל שזו מנסה להשליך אותו מעליה. אכן, שיריה של נעמי שמר מזדמזמים בתוך חלל התודעה התרבותית שלנו כמין יתוש-טיטוס מוסיקאלי”.
חשבתי שהתיאורים של מירון מופרכים ומוגזמים מיסודם, אבל לאחר כמה דפים הגיעה ההוכחה הניצחת למנגנון של נעמי שמר. שיר שכתבה לרגל פסטיבל זמר לילדים שבו ההשתתפה כאמנית אורחת-
” האורים שבחלון
לי מוסרים דרישת שלום
ואפילו לשמש
יש כאילו אור חדש
עם הנר החמישי
כבר שותים חפשי חפשי
יין חם וריחני
עם השביעי והשמיני
סביבון וסופגנית
ורקדן ורקדנית
שגעון של מסיבה
תבואו גם בחג הבא ”
השיר הזה מסמן מבחינתי את המנגנון של נעמי שמר בשלב שחיקה מתקדם מכיוון שהוא נשמע כמו פרודיה על עצמו, וזה אפילו לפני שהזכרתי את האלבום שכתבה למשה בקר.
בין נעמי שמר לבנימין נתניהו
לאחרונה העליתי ביקורת על ספרו של בן כספית העוסק בבנימין נתניהו. במאמר הסתייגתי מהאופן הצהוב והתככני של הביוגרפיה שחורגת מהעיסוק בתפקידיו של נתניהו ומתמקדת בחיי הנישואין והנהנתות.
אופי דומה מוצג גם בספר על נעמי שמר שנכנס לתוך הצלחת של הפזמונאית, הגרגרנות השופעת בה ניחנה, ומחלת הסוכרת שפקדה אותה עד לאובדן תחושה ברגליים והסתייעות בליווי צמוד וכסא גלגלים.
הסיפורים הצהובים, לכאורה, על שמר חיזקו את התרשמות שלי ממנה כאשת מקצוע אשר מפרידה בין הפרסונה לבין תוצר העבודה שלה. המאבק מול דורות חדשים של יוצרים וזמרים צעירים וההתמודדות עם שנאה גלויה באשר לדעותיה הפוליטיות.
על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר – סיפור חיים מוטי זעירא יצא לאור ע”י הוצאת כתר, בשנת 2017,
