ההצגה ‘סימני דרך’ על פי סיפור חייה של נעמי שמר היא הצגה מוצלחת מאד מבחינת הפקה, שירה ובימוי. עם זאת, הניצחון הגדול הוא באומץ להפריד בין הדמות של נעמי שמר למורשת הסחית שהשאירה אחריה.

לצורך הכתבה הבאה אזדקק לשימוש תכוף בשתי מילים שיצרמו לרבים מקוראים. ‘סאחי’ על כל הטיותה, ו- Feel good  שאין אפשר לתרגם לעברית באופן המדויק ששומר על משמעות השאננות של הביטוי המקורי.

בשנים האחרונות נעמי שמר המנוחה עשתה קאמבק, לפני שנה עם הספר ‘על הדבש ועל העוקץ’  וכעת עם המחזמר אודות סיפור חייה. 

שמר,  כתבה המון שירי Feel good. כאלו שאפשר לזמזם אחרי פזמון אחד. שירים עתירי  תכנים טריוואלים בעברית צחה. כמה פירות שחומים ונחמדים, כמה כינורות שיש בהם מנגינה, והמון דרכים ארוכות ורבות הדר.

קהל וועדי העובדים ששמע על העלאת המחזמר  בוודאי שיווע לעוד מחזמר ג’וקבוקס עם מקסימום להיטים ועלילה פסטיגלית בדומה למאמא מיה הלונדונית או ל-‘מרי לו’ הישראלית. 

עם זאת, המחזאים אורן יעקובי וגיורא יהלום, ‘סימני דרך’ לקח אותה סאחיות והציגו אותה בתור האנטגוניסטית של נעמי שמר. אם נעמי היתה בת הים הקטנה, הסאחיות היתה אורסולה. אם נעמי היתה חסמב”ה, הסאחיות היתה אלימלך זורקין. 

ובכן, מה אותה סאחיות עשתה רע לנעמי?.   אותה הסאחיות היתה הקלישאות שבהן נלחמה, בכל חוג חברתי שאותו פקדה בחייה. בין אם אלו היו קיבוצניקים, אנשי בוהמה, או מעריצים. כל קבוצה סאחית בדרכה. בכל קבוצה נשמעות סיסמאות ריקות , ובכל קבוצה כולם ידעו מה הם רוצים מנעמי, ובכל קבוצה נעמי היא אווטסיידרית.

בקיבוץ, כולם קידשו את העמל והעבודה, מאות אנשים הנתלים בסיסמאות של איחודי פועלים. עבורם נעמי היא רק עוד זוג ידיים עובדות. מול המעריצים נעמי היתה סופרסטארית שכתבה את שיר ה Feel good האוליטימטיבי ‘ירושלים של זהב’.  נעמי הפכה לנינט של הסיקסטיז, המאמי הלאומית.  

עבור אנשי הבוהמה נעמי היא מעין עוף מוזר, שצריכה להתרכז בשירי ה Feel good ולשתוק, ולא להשמיע את הדעות הימניות שלה.

‘סימני דרך’ הציג את נעמי האחרת, זו שמאסה בדבשים ובעוקצים ורצתה לכתוב חומרים אחרים. למעשה סימני דרך הציגה את הסיפור של נעמי דווקא על פי אותם חומרים אחרים. הקהל שחיכה לשמוע את הלהיטים הגדולים מצא לפתע שירים לא מוכרים.

כך למשל הוצגה נעמי הסרקסטית שמארחת מסיבות בביתה לגדודים של אנשי בוהמה מנופחים בשיר ‘אנשים יפים’.  או נעמי  החושנית עם השיר ‘החטא השביעי’ ואפילו נעמי הקוגרית שיוצאת עם בחור צעיר, בשיר ‘אסוני הצעיר’. שיר כל כך נדיר, שיצא רק בגרסת אקפלה של חווה אלברשטיין. שיר ששמעתי לפני כמה שנים במופיע המחווה של רוויטל זלצמן לחווה אלברשטיין, אותה רוויטל  זלצמן שבצעה את הגרסה הנוכחית של ‘אסוני הצעיר’ ב-‘סימני דרך’.

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]SBiWlnGRxpo[/wpdevart_youtube]

ואם לא עכשיו אֵימָתַי

כאמור, ההצגה היתה יכולה להתבסס על השירים הקלילים של נעמי שמר. ‘זה יתכן זה אפשרי’, אבל עדיף להיות מאתגר ונוקב. המעבד המוזיקלי יוסי בן-נון לקח את המשימה בשתי ידיים, וערך מתיחת פנים למרבית הפזמונים.

 אפילו שיר ה- Feel good ‘עוד לא אהבתי די’ .עבר מטמורפוזה והפך לשיר חשבון נפש כנה מאד שהושר מתוך גרונה של זלצמן.

בהצגה ‘סימני דרך’ יכולתי לראות את רגע הניצחון המתוק של אחת השחקניות המוכשרות בארץ. רויטל זלצמן שהתחילה את דרכה בבית צבי, עברה בין אינספור תפקידים משניים וכעת, לאחר עבודה קשה, למרכז הבמה עם תפקיד גדול מהחיים.

תמונה יח”צ הבימה

.

למעשה זלצמן נגעה בחלום בשנת 2007 כאשר זכתה בריאלטי ‘גריז’ בתפקיד של סנדי, ולאחר זמן קצר ההפקה נגנזה. זלצמן זחלה חזרה לצמרת דרך מופעים כמו ‘ברודווי פינת פרישמן’ שהציג מחווה לשישים שנות מחזות שמר ישראליים, ומשם דרך תאטרון המדיטק וכמה גיחות חזרה לתאטרון הספריה. רגע הניצחון של רוויטל כלל גם את שחר ישי שזכה לצידה ב-‘גריז’.  השניים נראים כאילו עשר השנים לא הותירו בהם סימני זמן, וכל אחד מהם הרוויח את רגע הניצחון, ביחד ובנפרד.

שחר ישי, שמשחק את בעלה של שמר, הסווה את עצמו לאורח רוב ההצגה בתוך הקורוס, ולבסוף הבליח החוצה, עם סצינת התוודעות שהזכירה את החומרים שמהם עשויה האהבה לתאטרון. 

ניצחון קטן נוסף נרשם גם לזכותה של דפנה דקל שהזכירה לכולנו עד כמה היא עשויה מסטאר-קוויליטי שנועד לגדולות וספוט-לייט. דימוי המאמי של דקל דבק בה כמו זפת לרגליים בחוף מציצים. לא ‘בלו נטלי’ ולא ‘בילי אליוט’ הצליחו לשחרר מתוכה את הלביאה הזועקת כמו ‘סימני דרך’. דפנה דקל למעשה נולדה מחדש בתפקיד נעמי שמר, ואולי זו תהיה הזדמנות מצוינת להזכיר לתאטרון הבימה לגייס אותה כשחקנית קבועה. אישית, הייתי רוצה לראות אותה עושה את בלאנש ב-‘חשמלית ושמה תשוקה’. 

בין שאר המשתתפים  שראויים לציון בהצגה, אדגיש גם את מקומו של אביחי חכם, מעצב התנועה, שהפך את מעגל החיים של נעמי למעגל ממשי. חכם  יצר מעין דיאלקטים שונים לתנועה של החבורה הקיבוצית, התל אביבית, והבוהמית . זה כנראה הסוד הגדול של כל מעצב תנועה, להטמיע את התנועה בתוך ההצגה כך שהיא תראה טבעית, חלק משולב ומסורג בתוך הבימוי ולא מעין הבלחה שקוטעת את הרצף ומתחילה בנפרד כמה סטים של קומבינציות.