הספר ‘הישראלי הנצחי’ מאת ניסן שור מאד קסם לי לפני שניגשתי לקרוא אותו. כבן דור Y פריבילג נטול עתיד במדינת ישראל שמחתי מאד שנכתב ספר אשר מדבר עלינו. ילידי שנות השמונים נטולי העתיד וחסרי התקווה. 

לכאורה מדובר בספר שהייתי אמור לחבב. הספר ‘הישראלי הנצחי’ נחשב בעיני למעין כשלון, לאוו דווקא בתחום של המבע הספרותי אלא בעצם הנזק שהוא גורם בהטלת הרפש על כל דבר הקשור לישראל ולישראליות. את הספר ‘הישראלי הנצחי’ קראתי כספר קולי באפליקציה של אייקסט בקולו של שור. אני חייב לציין את יכולת הכתיבה המצוינת של שור, הניסוחים הפשוטים והקריינות המוקפדת. אך עם זאת הייתה לי בעיה. 

הספר נשמע עוד מראשיתו כאילו המספר הוא תינוק עייף שמייבב בבכי וגועה בצרחות. הסב טקסט לאורך כל הספר הוא- ‘קחו גפרור ובואו נשרוף את המקום הזה כי הכל רע ומשוקץ, אנחנו דקה מלהפוך לבורונדי או זמביה. ארזו את המזוודות. שהאחרון יכבה את האור’.

המצב ניתן לתיקון?

אני ציוני, פטריוט ואוהב את ישראל למרות התלונות הרבות שיש לי על המדינה והאופן שבו בני הדור הצעיר ובינהם אני הופקרנו לחברות השמה ולעתיד נטול בטחות ופנסיות. מצבי הרעוע כבן דור הY בישראל טוב ממקביליי בארצות הברית, צרפת ויוון. האדמה אומנם נשמטת מרגליי, אני רואה את העתיד מתקדר ככל שהשלטון מתבצר בכספיו ועמדותיו, אני נלחם ויוצא להפגנות כי ‘ארצי שינתה את פניה’. אבל אני לא חושב שהכל אבוד.

בספר ‘הישראלי הנצחי’ ניסן שור עובר בערך כל האופציות בלקסיקון להטלת רפש בישראל. החל מהוריו יוצאי ברית המועצות המעריצים את התרבות הרוסית ובזים ללבנט, דרך חבריו שהיגרו לחו”ל וחיים את החלום.  המספר, בן דמותו של שור אפילו מעלה טענות נגד קהל הצופים של סדרה קומית בסגנון ‘החיים זה לא הכל’ שהחלה להיכתב כמו מתוך טייס אוטומטי, עם בדיחות צפויות, צחוקים מוקלטים ואחוזי צפייה מניחי דעת.

בתור ספר, קשה לי לבקר את ‘הישראלי הנצחי’, בעיקר בגלל תחושת הלוואי. כאילו מדובר במניפסט ‘הכל רע’.  בתור ספר שאמור לייצג את הלכי הרוח של הדור הצעיר, לדעתי ניסן שור עושה יותר נזק מתועלת. הוא טוען טענות שרובן חופפות לשלי, הוא מצביע על אותם הפגמים שגם אני מצביע עליהם. אבל ניסן שור משווה לטענות של דור ה-Y נופך של בכיינות ומיאוס שנגרר לאורך כל הספר, ללא כל תקווה, ללא אפשרות לפתרון.