כשאנשים חושבים על סדרת רשת ישראלית השמות הגדולים הם גימל, בנפשם, טרמפיסטים או אפילו הסדרה דאע”ש. 

מטושקה פנדמיק שייכת לקטגוריה אחרת של סדרות רשת בפרט או של טלוויזיה או קולנוע בכלל. הסדרה נוצרה כולה על ידי אדם אחד בזמן הסגר של הקורונה. בפוסט נפרד הרחבתי  על הפקת סדרת רשת  ובהמשך אכתוב גם איך להפיץ באינטרנט ביעילות (ברגע שאדע בעצמי).

בקצרה אספר שאת מטושקה פנדמיק צילמתי בדרום תל אביב. מלבד הצילומים והעריכה של הסדרה, גילמתי אישה אחת, אלתר אגו, את עצמו ועוד שלל דמויות.
הניסיון ליצור סדרת רשת מצחיקה כאשר יש לי רק את עצמי ואת האינטרנט, גרם לי לקחת לא מעט סיכונים, ואני בהחלט מאמין שהם ישתלמו!

 

בארצות הברית סדרות רשת נחשבות לעניין שבשגרה. טקס פרסי וובי, שנוסד בשנת 1995, ופרס סדרת האינדי, שנוסד ב-2009, מקדמים תכנים עצמיים בז’אנרים של קומדיה הדרמה והריאליטי. עם זאת, לפי עיון בכמה נתונים ניכר כי הקהל האמריקאי מעדיף סדרת רשת מצחיקה לארוחת בוקר, אפילו על פני ריאלטי!.

בשנת 2009 נוסדה האקדמיה הבינלאומית לטלוויזיה באינטרנט במטרה  לארגן ולתמוך בקהילה של יוצרי טלוויזיה באינטרנט, שחקנים, מפיקים ומנהלים. כיום אחד הפרסים הנחשבים בתחום הוא פרס ה- IAWTV.

 

סדרת רשת ישראלית בקטסטרופה גלובלית!

כאמור, מטושקה נולדה בימי העוצר כאשר נאלצתי להישאר בבית ימים שלמים באפס מעש ותקווה (עם כמה שיעורים על הפקת קולנוע מקורסרה, או אוניברסיטת באפלו. 

התקווה שהסתכמה ביצירת סדרת רשת ישראלית התחילה להתגבש אי שם בחודש נובמבר כאשר  פתחתי את הפודקאסט ‘שימו לב‘  בו ראיינתי אנשים מעולם התרבות. באותו החודש מרק עטלפים מהוואן עשה כנפיים לכל קצוות העולם הממשי.

בפודקאסט החלטתי להמר על כל הקופה עם הזיכרון הפסיכי שלי, זה שתסמונת הNVLD מאפשרת לי. בין השאר ראיינתי בפודקאסט את

אופיר טושה גפלה, אורן נהרי, דבורה נגבי, אפרים סידון,   חני נחמיאס ירון לונדון ושמעון אדף.

במשך שנים ניסיתי להתברג לתוך תעשיית הפודקאסטים הפורחת בישראל, ואני מצאתי מאוחר מדי את הג׳וקר- תוכנית רדיו שמשלבת המון ידע (שאי אפשר למצוא בגוגל) לצד חוסר טאקט .

הצלחתי לעניין כמה גורמים בתעשייה בפורמט, אבל אז העולם נעצר.

יכולתי להעריך כבר אז שיקח לעולם התרבות להשתקם במשך הרבה זמן, והסיכויים שלי קלושים.
זה לא בגללי, כפי שזה בגלל מה שנהיה מתעשיית הבידור בארץ, ובדגש על תעשיית המו”לות.

חשבו על הזמן האפסי שלקח לעירית לינור להוציא את רומן הביכורים שלה שירת הסירנה שנכתב בזמן מלחמת כעת נסו לחשוב מתי תהיה הפעם הבאה שרומן ביכורים ייצא בישראל בתקופה הקרובה.
אנחנו חייבים בלב ימי השפע. אנשים מעלים משקל בזמן סגר, אך בכל זאת  אלו ימים שיקשו ,אפילו יותר, על יוצרים צעירים צעירים להתברג לתעשייה.

על כן החלטתי לעשות את מה שאף אחד לא עשה סדרת רשת בהפקה עצמאית שלוש דמויות, עשרות נאמברים, עשרות שפות,  שירים מקוריים, והכל כאמור לבד.

נשמע טוב? הבעיה היא שאני עדיין מתמודד עם NVLD, מטושקה פנדמיק היא סדרת רשת מצחיקה, אבל אחורי הקלעים היו הרבה יותר רציניים.
רוב ימי הצילום עברו עליי בניסיונות להרכיב את הסט, לחבר את המצלמות, לשכוח את המיקרופון דולק, לגלות שהמצלמה הראשית בלי סוללה, והמשנית בלי מקום בזיכרון.

מעבר לבעיית סדר,  התחלתי את הצילומים בלי תסריט.  פעלתי מתוך דחף להיות עסוק ולהספיק לצלם כמה שיותר חומרי גלם, לפני שהסגיר יגמר, השגרה תפרוץ, השותף ישוב מחופשת הקורונה ואני אצטרף להשיב את הבית לקדמותו.

בחרתי בנאמברים שהיו פס-הקול של חוסר הילדות שלי, לא בגלל שיש לכך חשיבות, אלא מכיוון שכבר זכרתי ממילא את הליפסינג ויכולתי להתפנות לעיסוק העיקרי: תפעול מלא של אולפן ביתי בכוחות עצמי.

יתר על כן, בחרתי להתחיל את סדרת הרשת דווקא בימי העוצר כל עוד העולם סגור ולא אוכל להתעכב ולו דקה אחת על ציוד חסר. נאלצתי לפתוח את כל הארונות כדי לגייס את מה שדרוש להפיק את הסדרה שכוללת עשרות תלבושות ופיאות, אבל רק דודה אחת. אפילו את האיפור אילתרתי מפפריקה.

ידעתי בתוך תוכי שאם השגרה תפרוץ לפני תום הצילומים, אני עלול לא להתאפק ולהתחיל לחפש רקוויזיטים ובגדים שיתאימו לסצינות מסוימות.

כדי לנסות להפוך את הצילומים הביתיים לחובבניים פחות, השקעתי בצילומים עצמם, בימוי של כמה מצלמות, חלקן שייכות לטלפונים ישנים. גיליתי שאפשר לשנות פרטים קטנים בסט מבלי להוציא אגורה, ולהשיג את אותו האפקט.  בתור בונוס עבור השעות המאומצות הרבות, הכנסתי 14 שפות לתוך הסדרה!

סדרת רשת ישראלית בכיכובה של דודה פולניה

דודה מטושקה התחילה בתור סגיר לסרטונים שהפקתי בתחילת יימי הקורונה. תאשר את רוב הזמן ביליתי במתחם שדה של שיר אלוני.

ניסיתי ללמד את עצמי איך עובדים עם מסך ירוק, וניסיתי לנהל דו שיח עם תמונה של דודה שלי שפורצת אל מחוץ למסגרת ולוקחת חפצים.

תוך זמן קצר היה לי כבר סיפור קצר לתסריט של סדרת רשת מצחיקה בת שלושה פרקים, אבל לא יכולתי להתחייב לתסריט מוגדר.
עצם הישיבה ליד מחשב לאורך זמן רב בתקופת הקורונה הסבר לי תחושת רפיסות. את מעט הזמן שהיה לי הקדשתי בעיקר לעריכה.

מטושקה מנסה לעשות  בדיוק הפוך ממה שדודה פולניה אמורות לעשות. היא מנסה לשכנע אותי לא ללמוד תואר שני, להתעקש על הייחודיות שלי, ולהפנים את המסר שאומר- “נדפקתי על ימין ועל שמאל בניסיון להיות בוגר ועצמאי, אבל אני עדיין לא אידיוט”.
כדי להדגיש את הפערים בין היצירתיות שלי לבין בעיות של סדר וארגון, גייסתי דמות של אלטר אגו חלופי, בשם קוורנטינו לוקטוס, ממוצא לטיני. שוב סדרת רשת ישראלית מקבצת גלויות.

האלטר-אגו מנסה לשכנע אותי כן להיות אהוב על כולם אם רק אנסה לוותר על עצמי עוד קצת.

כשהשגרה פרצה הסדרה  הייתה מוכנה ומצולמת. פרק הפיילוט הושק, אבל אני לא יכולתי לחגוג

    

הצילומים הצליחו, הנראטיב מת.

כאשר צפיתי בחומרי הגלם נוכחתי לראות כמה אני מבולבל. אומנם זכרתי את הטקסטים ושיחקתי היטב, אבל בין פשוט פשוט התקשרתי מאוד לסנכרן בין כל ציוד ההפקה.

יכולתי לראות את עצמי מחזיק את המשקפיים של הדודה, מניח אותם על המדף כדי ללכת להדליק פנס, וכאשר חזרתי לאותו מקום התחלתי לחפש את המשקפיים במשך עשרים דקות. שחזרתי את דפוסי החשיבה שלי, ראיתי את עצמי, זכרתי מה חשבתי באותו רגע ומה הסיח את דעתי. בעיצומה של הפקת של סדרת רשת מצחיקה  כבר לא יכולתי לצחוק.

שניסיתי למצוא הסבר לתופעות המוזרות קיבלתי את התשובה שהייתה שם תמיד. זה ה-NVLD שהיה שם תמיד. את המסר ‘איכשהו נדפקתי בחיים האלה אבל אני לא מטומטמם’ נשא בקצרה ספר אודות מתמודדים עם NVLD.

מטושקה, סדרת רשת ישראלית מבודדת  עצרה בחריקת בלמים את הטנק הדוהר, ולקחה הפסקה קצרה כדי להבין איך לשנות נרטיב שלם של סדרה  מצולמת.

בסוף אוגוסט הצילומים כבר הסתיימו, ועבודת עריכה מתקדמת נותרה לי אחרי אינספור שכתובים. אז למרות שבקושי סיימתי כיתה גימל בבית ספר בלפור הפקתי סדרת רשת ישראלית, ובקרוב תצא גם העונה השיה!