כותרת הספר ‘תעשיית השקרים’ יצרה לי אנטגוניזם מושרש. האיזכור ‘ימין’ בהקשר פוליטי מעורר אצלי הרמת גבה, גם אם מדובר בשם משפחה. גם השם הפרטי ‘בן דרור’ נשמע כמו תנועת נוער חרד”לניקית. למרות הרתיעה שמקורה בבורות האנושית שאני לוקה בה, התחלתי לקרוא את הספר ומצאתי כמה שורות מעניינות לעומת מספר גדול יותר של פרקים רפטטיבים.

הספר ‘תעשיית השקרים’ מבקש להציג את הביקורות הארסיות נגד ישראל בעין ביקורתית ובמבט אמפירי. ימיני משווה בין הנכבה הפלסטינאית לעומת אסונות אחרים שהתרגשו על המין האנושי בעשורים האחרים ומשתומם על תשומת הלב הבלתי נגמרת של העולם האקדמי ושל התקשורת כשמדובר בפלסטינים לעומת ההתעלמות כלפי כל עוולה אחרת.

במשך מספר  פרקים ימיני מנתח באובססיה כל קונפליקט וכל מאורע דמים בדגש על אלו שהתרחשו בעולם המוסלמי. אחד הדגשים המתישים מושם על ‘ניים דרופינג’ של חבלי ארץ שמופיעים רק בדרכון של איתי אנגל (קוסובו, דרפור, צפון תימן ורודזיה).שוב ושוב נזכרים אותם המחוזות ואותם מקרי ההרג שקורבנות צוק איתן הם רק קמצוץ לידם.

מן הצד השני חוזר ימיני, במספר פרקים על אותם מאמצים שעשתה ישראל למען השלום, על כך שאין אפרטהייד  בישראל ושהמצב בשטחים הוא רע ומר בעיקר בגלל שאנחנו רק רוצים להגן על עצמינו.

כמעט התייאשתי משני השלישים הראשונים של הספר כאשר החלק האחרון האיר את עיני והבהיר לי למה הספר הזה כל כך קריטי. למעשה, נושא הסכסוך מעסיק גם אותי בפוסטים רבים שאותם אני כותב באתר, כדוגמת סיפורי אהבה בין ערבים ליהודים בתאטרון ובתרבות הישראלית.

קחו עשר דקות והאזינו לסיפור הקצר ‘תחרות ריצה’ במסגרת פרויקט ‘סימני קריאה’ של כאן

תעשיית השקרים והשנאה העצמית

הספר מדבר בפרקים האחרונים על אוטואנטישמים מימי אוטו ויינינגר ועד לגלעד עצמון, מד”ר אילן פפה שהכריז כי רוב האקדמים הישראלים תומכים בטרנספר ועד לנועם חומסקי ידידו של חסן נסראללה.

הפרקים הרלוונטים האלו עוסקים באופן בו יהודים מוחקים את הגבולות שבין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות כמו זו שהשתמשו בה הנאצים. גלעד עצמון מצוטט כמי שטען שהיהודים אולי השתמשו בדם של יהודים כדי להכין מצות של פסח, ושהאנטישמיות היא תולדה של הציונות. כמו כן מוזכרים פרופסורים אשר קוראים לחרם על ישראל מחד ולבריתות תרבותיות ואקדמיות עם החמאס והחיזבאללה.

בתגובה לציטוטים מעוררי התרעומת האלו בן דרור ימיני ניסה להשיג תגובות וראיונות עם כותבים אך פטר את הנושאים ב- ‘לא התקבלה תגובה’.

כקורא המנסה לגבש דעה אוביקטיבית הייתי מצפה לקבל את השטנה הזו מכל הכיוונים, ואם מצוטט בה אנטישמי או אוטואנטישמי- הייתי רוצה לקבל את ההסבר המלא למה ישראל היא השטן הגרוע ביותר שהתרגש על העולם ומן הצד השני חמאס הם רודפי שלום אומללים.
ברור שהדעות הקיצוניות האלו הן אינן מקובלות ולא היתי רוצה לראות אותן מפורסמות בעיתון הבוקר שלי. אך עם זאת אני רוצה להבין מה המקור? האם שנאת ישראל גרידא? או ניסיון תמים להצדיק את הקורבנות באשר הם קורבנות? האם יש תכלית וסיכוי עתידי לפיוס עם המבקרים והמקטרגים?

כאשר בן דרור ימיני מדבר על מגזינים וכתבי עת מהעולם האקדמי, התגובה צריכה להגיע לא רק מהפרופסור המשמיץ אלא מכל שרשרשת הביקורת הדקדקנית שאישרה את דברי השטנה, העורך, הדיקן ובית ההוצאה לאור.

למרות הקשיים הרבים הספר ‘תעשיית השקרים’ הוא מבחינתי ספר חובה למי שרוצה להבין את מקומה של ישראל כיום. באופן משונה הספר הזכיר לי את ‘שלום לקנאים’ שכתב עמוס עוז. מסה קצרצרה בנושא קנאות, יהדות ותהליך השלום. במסה הזו כבר עסקתי לפני כמה שבועות, אבל כעת ארצה להכות על חטא:  הביקורת שלי על עמוס עוז היתה בין השאר על קוצרו של הספר, שעתיים של קריאה וכמה עשרות עמודים. לדעתי בן דרור ימיני עשה את הדבר ההפוך וניפח יתר על המידה נושא שהיה יכול להיות מתומצת לשליש מנפחו. לא בגלל שהדברים המתוארים בו לא נכונים אלא מכיוון שהם חוזרים על עצמם במקרים רבים והופכים את הקריאה למעיקה מאד.

השאלה הנשאלת בסוף הספר היא- איך לשכנע את הנורבגים והאירים לקרוא אותו?

תעשיית השקרים מאת בן-דרור ימיני  הוצאת ידיעות אחרונות, 2014 . מספר עמודים 415