אם נפילת חומת ברלין היתה התרחיש האופטימי ביותר של סוף המאה העשרים, כיכר טיאנמן המתוארת בהרחבה ב-תרדמת בייג’ינג, היתה אחד האירועים הביזיוניים ביותר. עד היום אי אפשר להבין מה למעשה קרה שם.
הכותרות במרבית אמצעי התקשורת המערביים באותה תקופה טענו כי מחאות בכיכר טיאננמן היו “הפגנות פרו-דמוקרטיות”. העניין היה מסובך הרבה יותר. בראש ובראשונה דובר בעומס הרב של התקווה שהרגיש הדור שהשתחרר משלטונו של יו”ר מאו.
סין המשתקמת התמודדה עם נפוטיזם, אינפלציה, אלימות משטרתית, ביורוקרטיה, הרשאות רשמיות, צנזורה בתקשורת, הפרות זכויות אדם, מעונות סטודנטים צפופים וחנק של דחפים דמוקרטיים.
בתוך הכאוס הזה ממוקמת עלילה הספר ‘תרדמת בייג’יניג’. גיבור הספר דאי ויי, סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת פקין.
הספר מתחיל בתמונה שמציגה את דאי ווי שוכב בתרדמת הוא נכנע לאחר שנורה בראשו על ידי הצבא ב -4 ביוני 1989. למרות שהוא בתרדמת, דאי ווי נזכר באירועים שקדמו לנפילתו למשכב.
החלק העיקרי ב “תרדמת בייג’ינג” מדבר לכיכר טיאננמן עצמה, וכאן הסופר הסופר מא ג’יאן עשה בחירה אסטרטגית משמעותית. במקום להתעלם מההפגנות ולהתמקד בתוצאות הטראגיות , הוא מציג דיווח של יומיום, ולעתים אפילו דיווח משניה לשנייה של תנועת הסטודנטים המורכבת ביותר שהובילה לאירועי ה -4 ביוני.
כראש הביטחון של מפגינים סטודנטים מאוניברסיטת בייג’ינג, דאי ווי ממוקם באופן אידיאלי במעגל החיצוני של ההנהגה. ההתבוננות בחבריו כפי שהם נאבקים ונרצחים מכופפת את הסמכות המוסרית של הסופר. זאת אף על פי שכאן מדובר במוען חריג במיוחד- הסיפור מסופר מפיו של אדם השרוי בתרדמת.
מלבד הכיכר עצמה, החלק העיקרי של הסיפור משופע באינספור דמויות. נדמה כאילו הסופר מנסה לבלבל את הקורא ולהלאות אותו בשמות ומספרים במטרה להרגיש כמו הדמות הראשית בעצמה.
מרכז העלילה עוסק בעיר השרויה בכאוס ובניסיון שנידון לכישלון מראש, להבין את ההתרחשות באותה העיר. מלבד האתגר הטכני של הקריאה, ישנו האתר הנפשי. הרומן מתאר את רוב חבריו של דאי ויי, ששרדו אחרי כיכר טיאננמן ונתקלו בשלל סנקציות הנלוות- עינויים ומאסר – משאירים מאחוריהם את הפוליטיקה ומנסים להיאחז בכל כברת חיים או שפיות.
