הספר ‘תיקו 101 ויכוחים גדולים של היהדות’ מעוצב כספר מתנה, דפי כרומו, קטעים אשר נדמה כי הם משמשים יותר כ-‘קוריוז’ מאשר מידע אינפורמטיבי על הפולמוסים הגדולים של היהדות. הספר נכתב על ידי הרב חיים נבון אשר משמש כרב קהילה במודיעין, מלמד תורה בישיבות, במדרשות ובמכללות. הספר יצא בהוצאת משכל
כמי שקרא ספרים רבים העוסקים בפילסופיה יהודית ובתפישת הפולמוסים היהודים, תמיד היתה לי תחושת חמיצות נוכח הגודש העצום של הפרשנויות, המובאות ובליל הגישות והתיאורים הרבים. חיים נבון הצליח להנגיש באופן מרתק את תמצית רעיון הפולמוס ביהדות מבלי להיסחף לניסיונות ‘להאיר את כל התמונה’. למעשה, כשהיתי ילד היתי הולך עם אבא שלי לבית הכנסת וקורא בתורי את החלק המשונה ‘במה מדליקין’ אשר עוסק כולו במעין רשימת מכולת של הרבנים הגדולים ודעותיהם בדבר השאלה ‘באילו חומרים מותר להדליק נרות שבת- סוגי שעווה, סוגי פתיליה, וזמן ההדלקה’. אותו קטע קריאה מהפרק השני במסכת שבת התמיהה תמיד. הטרחנות בדבר התחום האיזוטרי כל כך, והחשיבות שניתנת לו במעמד תפילת ערבית של יום השישי נראו לי משונים. לאחר הקריאה בספר ‘תיקו’ הבנתי את המשמעות העמוקה של הפולמוס ביהדות, והחשיבות של העיסוק באותם נושאים הנראים ‘תפלים’.
במהלך הקריאה בספר התפלאתי מאד למצוא אדם דתי המעמיד את הדת היהודית כדת של סתירות, העדר חד משמעותיות ובעיקר- פתח לפרשנות, מהסוג שמפצל דתות. למעשה, להבדיל- ישנם פחות הבדלים בין הנצרות הקתולית לפרוטסטנטית מאשר הבדלים בין טענת פוסק אחד לפוסק אחר, וכל אותן התפצלויות שונות חוזרות תמיד לאותו עורק ראשי של יהדות.
ההבנה על כך הסבה לי צער רב מאד, שכן- במשך אלפי שנים היהדות היתה דת אחת קוהרנטית ומגובשת מבחינה רעיונות למרות התפישות התאולוגיות השונות של רבנים שונים. במאה השנים האחרונות ההתפצלות לחצרות במובן כזה שבת חצר הרבי ממונטגיו לא תתחתן עם בן לחצר הרבי מקפיולט. כמו כן הפיצול של היהדות הרפורמית מהיהדות האורתודוקסית (או הקונסרביטית) מסיבה אי נחת רעיונות.
כאמור ההבנה הזו עלתה מתוך הקריאה בספר הקליל שהציג בפני לא רק את הפולמוסים הגדולים של היהדות אלא גם את התפישות התאולוגיות הבסיסיות של היהדות. הספר ‘תיקו’ הבהיר מבעד לכל אותן אנקדוטות שאני בן לדת של ריבוי דעות, חשיבה ביקורתית והתחקות אחר רציונליות במידת האפשר, גם אם נדמה שאמונה בעיקרה היא עניין מיסטי.
