אראווינד אדיגה מחבר הטיגריס הלבן יצר את ה-‘שוברים שתיקה’ ההודי, ויש לו סיבות טובות לכך.
בלרם חלבי, המספר של הרומן הראשון של אראווינד אדיגה, “הטיגריס הלבן”, הוא ספק גיבור ספק אנטי גיבור הודי מודרני.
במדינה מוכת עוני ותת-פיתוח, הוא מתאר את עצמו בתור ‘הודו של המחר’.
את המניפסט המשונה של בלרם הוא מתאר במכתבים לראש ממשלת סין, ון ג’יאבאו המבקר בהודו. המונולוג המשונה מזכיר לי את המונולוג של ‘המתבלט’ מאת חנוך לוין:
“מיסטר פרזידנט, אין לך מושג איזה חיים תפלים אני חי. אני ישן רע, קם הרוס, אוכל שלוש ארוחות ליום, בין הארוחות אני עובד קצת או חולה קצת, מחכה לערב, לחיים, (….) ושוב קם בבוקר הרוס, וחוזר חלילה.”
לפני שעבר לבנגאלור, בלרם היה נהג פשוט של אחד מעשירים העיר. ביום גשום אחד בדלהי, הוא רצח את המעסיק שלו וגנב ממנו סכום עצום של כסף במזומן. הכסף מימן את עסקי המוניות שלו בבנגלור. הרומן הוא משל על הכלכלה והאומה המשגשגים בתוך קרקע של שחיתות, אי-שוויון ועוני.
העולם הקודר שהסופר אראווינד אדיגה מביע ב- ‘הטיגריס הלבן’ שונה מהאקזוטיקה שהודו מתהדרת בה. לאומנים הודיים האשימו אותו בקשירת קשר להכחשת ההתקדמות הכלכלית במדינה.
ההאשמות, אגב, התייחסו לכך שהוא הלשין על ההודים בפני ראש ממשלת סין. בפרפרזה מסויימת אפשר לקרוא לטגיריס הלבן ‘שוברים שתיקה’ של הודו.
עם זאת, הרומן מתאר יריעה רחבה יותר מאשר ביקורת על החברה ההודית. מדובר ברומן על מהפכה והתקוממות: בלרם אפילו מצדיק את רצח המעסיק שלו כמעשה של מלחמת מעמדות.
התיאורים המפורטים שלו על היבטים שונים של החיים ההודים הם חסרי רחמים – ובסופו של דבר קצת מונוטוניים.
התרגום של יואב כ”ץ ליצירה של אראווינד אדיגה , מעביר לעברית את האדם שרוב חייו דיבר בשפת הרחוב, הפך לנובו-ריש, וכעת מנסה לפנות לראש ממשלה. מעין שילוב כמעט בלתי אפשרי בין לשון דיבור ללשון שמתיימרת להיות נשגבת מבלי שהדבר יעלה על פני השטח. כהרגלו, יואב כ”ץ מייבא את הרומן לתוך העברית כפי שבחברות של משקאות קלים מווסתים את כמות הסוכר ממדינה למדינה על פי טעמם.
הטיגריס הלבן, אראווינד אדיגה , The White Tiger יצא לאור ע”י הוצאת משכל (ידיעות ספרים), בשנת 2008, מכיל 298 עמודים, תירגום: יואב כץ. ספרות » ספרות מתורגמת
ארווינד אדיגה נולד במדראס ב–1974. בעברו כתב המגזין “טיימס” בהודו. הוא מחברם של שני ספרים קודמים שזכו לשבחי הביקורת: הרומן זוכה פרס בוקר הטיגריס הלבן (2008) ואוסף הסיפורים הקצרים בין רציחות (2010).
