חכו לעונה הבאה של ‘רוקדים עם כוכבים- ספיישל אנשי ספרות’, מאיר שלו עם ‘פסדובלה פונטנלה’, סייד קשוע עם ‘דבקה -ערבים רוקדים’, ועומרי הרצוג עם כל מה שתיתנו לו.
מה אנחנו לא יודעים עלייך?
אני מבקר ספרות מכובד, אני חושב, אבל בשעות הפנאי שלי אני צופה בסדרות ריאליטי אמריקאיות מהזן הנמוך (והשמח) ביותר – עניין מביש מאוד. לא רק המרוץ לדראג של רו-פול, שזו לפחות סדרה שאפשר גם לנתח אותה אינטלקטואלית (עשיתי זאת כאן כאן), אלא אפילו עקרות בית אמיתיות, שזו תחתית החבית. אני לא יודע למה, ובוודאי לא מתגאה בכך, אבל בשעות הערב המאוחרות אני שואב סיפוק פרוורטי מצפייה בנשים מנותחות ומשועממות ששופכות זו על זו כוסות מרטיני.
עם איזו דמות היסטורית היית רוצה לצאת לארוחת ספר?
לא בדיוק דמות היסטורית, אבל אני חולם כבר שנים ארוכות לצאת לארוחת ערב עם הסופרת הקאריבית ג’מייקה קינקייד. אני מעריץ את הכתיבה שלה, ולכן גם אותה. מכיוון שהיא הגיעה לארץ כמה פעמים, עקבתי אחריה ללא הרף (באחד מהאירועים, היא אמרה על הבמה: אני רואה שיש לי מטרידן, ואני הסמקתי בגאווה). היו לי פנטזיות שאדבר איתה, ואולי נסעד יחד ארוחת ערב ונמצא זה בזו נפשות תואמות. זה לא נגמר טוב, כמובן. אבל על החוויה של המפגש איתה כתבתי את אחת הרשימות שאני הכי אוהב, כאן.
- איזה כישרון היית רוצה שיהיה לך?
- הכישרון היחיד שיש לי הוא שאני יודע לקרוא. למרבה המזל, הפכתי אותו למקצוע. אבל הייתי רוצה את כל שאר הכישרונות. ובעיקר – לרקוד. אני אוהב מחול, בכל פעם שאני יוצא מהופעה של בת שבע, אני ירוק לגמרי מקנאה.
- איפה כף רגלך לא תדרוך לעולם?
- בכל מקום שבו יש מלונות ענק הכול-כלול.
.
- מה היה הבינג’ האחרון שלך?
- בשבוע שעבר ראיתי קומדיה אמריקאית (משודרת ביס), היפסטרית ואירונית על דור ה- Z, שנקראת “לבד ביחד” (Alone together), על שני צעירים בטלניים עם שאיפה להיות מפורסמים בלי לעבוד קשה (או בכלל). סדרה אידיוטית במידה, שנונה, מצחיקה עם שורות מחץ קטלניות, ושני השחקנים: בנג’י אפללו ואסתר פוביצקי מגלמים שני לוזרים שמעוררים בוז עמוק, אבל גרמו לי גם לרצות להיות החבר הכי טוב שלהם.
- האם יש זמר ישראלי (מהשנים האחרונות) שהיית רוצה לפרגן לו?
לפני כמה חודשים הייתי בהופעת של להקת Anna RF (בתעתיק חופשי: אנא עארף), להקת רוק אלקטרוני-רגאיי, שעושה חיבורים בין מוסיקה עברית, מערבית ומזרחית, בעיקר בהשפעות פרסיות וטורקיות. זו היתה הופעה בלתי-נשכחת, כי היתה בדרום, בשדרות – ובאמצע ההופעה התחילו אזעקות “צבע אדום” של קסאמים. ומרגע זה – התחיל אטרף באולם, המוסיקה התגברה, הסולן קפץ על השולחנות וכל הקהל קם לרקוד ביחד. המוסיקה נצחה את הפחד, ונראה לי שזה מהות החיבורים המוסיקליים שהם עושים. מאז התמכרתי למוסיקה שלהם – היא מעולה, חדשה ויוצאת דופן.
[wpdevart_youtube width=”540″ height=”285″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]H1WpagYiYSI[/wpdevart_youtube]
.
- האם יש ספר ישראלי מהשנים האחרונות להמליץ עליו?
יש שני סופרים ישראלים חדשים שאני עוקב אחריהם בדריכות. הראשונה היא בלה שייר, שספר הביכורים שלה “מט ילדים” (הקיבוץ המאוחד) הותיר את הגוף שלי נדהם, באופן שספר מעולה יודע לעשות: עם נשימות עמוקות וחזה שמתרחב פתאום, ואיתו גם האופק של הרגש, הדמיון והמחשבה. זו יצירת מופת, בשלה ומעולה, ומאז אני קורא אותה – היא עדיין לא הוציאה ספר חדש (בלה, אם את קוראת את זה – הגיע הזמן!), אבל סיפורים חדשים שלה מתפרסמים לפעמים (האחרון יצא בקובץ “יאללה מכות” בעריכת עמיחי שלו ויובל אביבי). היא בין הסופרים הישראלים הכי חשובים של זמננו לדעתי. השני הוא יונתן פיין, שספר הביכורים שלו “משוחרר”, כלל סיפורים קצרים מעולים ממש. יצאה לו נובלה קטנה נוספת לפני כמה חודשים, שנקראת הבוסמן, שהגבירה את התיאבון שלי – אבל לא סיפקה אותו. אני מחכה לספר הבא – יונתן הוא אמן של המעט שמחזיק את המרובה, ובדייקנות שלו, הכתיבה שלו סוחפת ומשמעותית.
הקרדיט לצלם: תומר אפלבאום.
לקריאת
